האחרון שהביע עניין במצבי המשפחתי היה מעצב שיער אחד, מהסוג המוכר הזה שקוראים לו משה אבל כותבים את זה באותיות לועזיות. תוך כדי פנפונים שונים בשערי הוא התעניין כמה אחים יש לי, אמרתי שאחד וגם זה יותר מדי.

 

עוד ב - Onlife:

 

כשתתחתני, תהיי מכונת ילודה

משה הזדעזע עמוקות וסיפר שהוא מגיע ממשפחה של שישה אחים, וכולם בקשר מצוין ונפגשים בשבתות לשחק שש-בש וכיוצא באלו. "את, כשתתחתני בעזר השם, תהיי מכונת ילודה", אמר לי ברצינות תהומית בעודו מורח אותי במוס, "מכונת ילודה".

 

משה מעצב השיער הוא לא הראשון וגם לא האחרון, לצערי. אני יכולה להוסיף לו את הקוסמטיקאית שלי, אמא לארבעה, שנותרה בפה פעור כשפלטתי במהלך סמול-טוק רגיל שילדים זה בכלל לא משהו שאני חושבת עליו, את החברות של אמא בבריתות ("בקרוב אצלך"), קולגות לעבודה ("למה לחכות? תהיי אמא זקנה בסוף"), קרובי משפחה ("יאללה תעשי לנו נחת"), המשפחה של בן הזוג ("תביאו בנדוד לגיא") ובאופן בלתי נמנע, גם ההורים שלי בכבודם ובעצמם ("לא חבל שתמותי לבד כמו כלבה?").

 

את הזמזומים הטורדניים על התמסדות והקמת משפחה את שומעת לאורך כל חייך הבוגרים, או לפחות מרגע שחצית את גיל 25. אם הגעת לשלושים בלי להתחתן לכל הפחות, אלוהים יעזור לך. אם עוד לא עשית ילדים עד עכשיו, כדאי מאוד שזה יהיה בתכנון לעתיד הקרוב או הרחוק.

את עושה את טעות חייך כשאת לא מתרבה

כל החברות שלך מהתיכון כבר עברו בפייסבוק מ"במערכת יחסים" ל"מאורסת", ל"נשואה" ולפיד שלך מטפטפות תמונות מקסימות באיכות פלאפון של בטנים מתעגלות וכל מיני זאטוטים מרוחים במחיות בטטה ונזלת. הטבעת מתהדקת; מה קורה? מתי אצלך? ולהגיד "אני לא חושבת שאני רוצה" זו לא תשובה שבאמת באה בחשבון.

 

למה בעצם אני לא רוצה ילדים? זאת שאלה מצוינת. מאותה סיבה שאני לא הולכת לעשות צניחה חופשית, אני מניחה. לא נראה שנועדתי לדבר הזה, אני לא רואה שום דרך שבה אוכל להפיק ממנו הנאה או סיפוק אישי.

 

יש לי עוד רשימה ארוכה של סיבות שאשמח להמשיך לפרט בהזדמנויות נוספות, כמו למשל שלא בא לי לחבר את עצמי לשואבים קטנים של כסף ואנרגיה לעשרים ויותר השנים הבאות. אבל הלאו הזה הוא עדיין לא לאו מוחלט.

 

למעשה אני מקנאה בנשים שיכולות לומר בביטחון גמור: "לא רוצה לעשות, לא אעשה לעולם, סוף פסוק". תמיד ישנו הפחד שאם וכאשר יתחשק לך כבר יהיה מאוחר מדי. ועל הפחד הזה בדיוק משחקות הנשמות הטובות שמנסות לשכנע אותך שאת עושה את טעות חייך כשאת לא מתרבה.

 

"ילדים הם הדרך של החברה לבחון את כשירותך הכללית כפרט מתפקד בתוכה", הסביר לי פעם ידיד. "כלומר: בראש ובראשונה הם רוצים לדעת שכל הצנרות שלך מתפקדות ואת או אתה מסוגלים להוליד ילד בריא. זה הרבה יותר נוח מלפרוץ למחשב של קופ"ח ולחטט לך בתיק הרפואי.

 

למישהו יש תירוץ טוב?

מכיוון שמדובר גם באחריות כלכלית לא קטנה, ילד גם מאותת להם שאתה מרוויח מספיק כדי לפרנס עוד מישהו מלבד עצמך, ובכלל שיש לך מספיק חוזק פיזי ונפשי כדי לפרוש את חסותך לזמן ארוך על אדם נוסף שדורש הרבה ולא מחזיר גמול באופן מיידי. ילד הוא בעצם תעודת ה'אני בסדר' שלך. זה חשוב לאנשים".

 

הנחת העבודה של האנושות, אם כן, היא שהחל מגיל מסוים את חייבת להיות אמא של מישהו כדי לא להיות חריגה בנוף ולעורר שאלות מיותרות. אולי זה מסביר איך בטורים המעטים בהן מספרות נשים שממש לא בא להן להיכנס לכל העניין הזה של ילדים, תמיד יהיה יותר מטוקבקיסט אחד- בדרך כלל גבר- שישמח להסביר לכותבת הטור מה לא בסדר אצלה בראש ולמה היא מנסה לשווא למצוא לגיטימציה לדרך המחשבה שלה שהיא עיוות של הטבע.

 

אני לא יודעת אם זה עניין שייחודי לישראל, היות שאנחנו סוחבים טראומות שואה ותסביכי גודל דמוגרפיים מראשיתנו, אבל זה ללא ספק בולט ביתר שאת כאן.

 

כל אמירה רגילה המפקפקת ברצון לילדים מעלה באופן אוטומטי תרחישי זוועה בהם על כל ילד שלא אביא לעולם תביא פאטימה מכפר מוסמוס שניים, ולא רחוק היום שהם באמת יזרקו את כולנו לים. ואולי גם פאטימה מכפר מוסמוס חושבת שהחיים שלה לא בהכרח חייבים לכלול חתונה וילדים, אבל אף אחד לא ייתן לה לזרום עם זה.

 

בינתיים אני כבר שוקלת לענות לכל מי שיציע לי להעביר את הגנים שלי הלאה, שבאמת ניסיתי, אבל לצערי הרב נמצא שאני עקרה. זה יכול לסתום את הפה להרבה אנשים, אבל גם להתחיל סבב הצקות חדש של "למה לא תנסי טיפולי פוריות, בן גיסתי מדקר מעולה ומטפל בצמחים ואבנים מהכותל".

 

ככה זה, רחם ישראלי לא יכול להשתמט ככה סתם, ואם כבר אז לפחות שיהיה לו איזה תירוץ טוב. למישהו יש תירוץ טוב?