בשבועות האחרונים היינו עדות למקרים שונים בהם הפרידו, בשם חוקי הצניעות, בין נשים וגברים במרחב הציבורי. בין אם בקווי המהדרין של אגד, בטקס קבלת פרסים מדעיים או במקרה המפורסם האחרון של שירת הנשים בצה"ל.

 

עוד ב-onlife:

 

בעוד שבחוגים מסוימים נוטים להתבדח על הנושא, בחוגים אחרים, בהם אוניברסיטת ת"א ובכלל החברה החילונית, ההתייחסות לנושא נעה בין התעלמות מוחלטת לצקצוק לשון ומעבר לסדר היום כאילו ההפרדה מתרחשת רק בחוגים חשוכים ורחוקים וכלל לא נוגעים לנו.

 

סטודנטיות, תעברו לשורות האחרונות

בבוקר יום שלישי האחרון הגענו אל הקמפוס מצוידות בשלטים גדולים בהם נכתב "בכיתה זו יש הקפדה על כללי הצניעות ולכן הגברים ישבו בקדמת האולם והנשים מאחור. אנא כבדו את אורחות חיינו". השלטים נתלו בכניסה לאולמות וחדרי ההרצאות ולוו בשילוט המסמן אילו שורות מיועדות לנשים ואילו לגברים.

 

צילום: הילה אילן

 

לפני תחילת השיעור נכנסנו לכיתות עם מגאפון והכוונו את הסטודנטיות והסטודנטים לשבת בשורות שהוקצו עבורם. הנשים עברו מיד לשורות האחוריות. מיעוט התנגד תחילה אך בכל זאת עבר לבסוף.

 

באחת ההרצאות היו כמה סטודנטיות שביקשו לשבת מקדימה ושהסטודנטים ישבו מאחור על מנת לערער על הסדר שנוצר. סטודנט חובש כיפה שהיה באולם טען כנגדן שמדובר בהתרסה מול חוקי ההלכה.

 

מדהים היה לראות כמה בקלות נשים היו מוכנות להיענות לדרישה להפרדה ברגע שביקשנו מהן לעשות כן. זה מפתיע עוד יותר כשלוקחים בחשבון שמדובר בנשים משכילות, שהלימודים האוניברסיטאיים אמורים לעודד אותן לחשיבה, אנליזה וביקורת.

 

ניתן אמנם לטעון כי במקרה זה היה ידוע לרוב הנשים כי מדובר בתעלול, אך האם במקרה אמת הן היו עוצרות ומתנגדות, או ממשיכות ללכת לעיסוקיהן? מבירור שעשינו, נראה כי חלק קטן מהסטודנטים חשבו שמדובר בהוראה אמיתית להפרדה וצייתו לה, בלי לדעת את מקורה ומשמעותה.

 

צילום: הילה אילן

 

.

אנחנו חיים במגדל שן שקרי

רבים מהקולות בקמפוס אמרו לנו שהבחירה בזירה זו למחאה בנושא הדרת נשים היא תמוהה, ושהנושא אינו רלוונטי כאן. זאת, כשרק שלשום התבשרנו שבטכניון מונהגת הפרדה בין גברים לנשים במתקני הכושר האוניברסיטאיים.

 

זו טעות לחשוב שבמוסד אקדמי שגאה בצביונו הליברלי והנאור אין הדרת נשים. בחיי היומיום הנוחים והרגועים בקמפוס, נראה לפעמים כאילו הכל תקין אבל מעוז הליברליות חי במגדל שן שקרי. כשאנו מסתכלות על מספר חברות הסגל הזוטר לעומת הסגל הבכיר, ההבדל ניכר וזועק. תפקידנו לנסות לערער את תחושת השוויון הכוזבת הזאת.  

 

המרחב הציבורי מסוכן לנו ממילא, אלימות מינית אורבת בכל פינה, אם בהטרדות רחוב חוזרות ונשנות, ואם בפחד מפני תקיפה. כעת נוספה צורת אלימות נוספת - הדרה. מפאת חוקי הצניעות עלינו להסתיר, לזוז, להתכנס במקומות המיועדים לנו, להתכסות, ואם אפשר להיעלם ולצוץ רק כשזה נוח ומשרת את האינטרס הפטריארכלי.

 

למרות העיסוק התקשורתי המוגבר בנושא בימים האחרונים, עדיין ראינו שלשום שנבחרות ונבחרי הציבור נעדרו מהדיון בנושא הדרת נשים שנערך בכנסת, ורק שניים מהם ראו לנכון להגיע על אף החשיבות האקטואלית.

 

יש לזכור כי הזכויות להן נשים זכאיות היום, לא ניתנו להן במתנה. גם במאבק על זכות הבחירה הפוליטית היו שקראו כי זהו מאבק קטנוני, כי המצב לא כל כך נורא, כי פעם היה גרוע יותר. אבל היום כשאנחנו מביטות אחורה לא ברור לנו כיצד חיו נשים ללא זכות בחירה, זכות שהיא טריוויאלית כל כך.

 

מי ייתן ובעוד שנים נוכל לומר את אותו הדבר על הפרדה בין נשים וגברים. אבל בשביל שהיום הזה יגיע, הגיע הזמן שנצא לפעולה, שנפסיק להתעלם ולחכות שהמצב יסלים.

 

בינתיים בשנת 2011 שוב שולחים קבוצת מיעוט אל אחורי האוטובוס, ושוב זה נראה תקין לרוב. לפחות נוכל לומר כי בשישה שקלים וארבעים אגורות אנחנו מקבלות לא רק כרטיס נסיעה לתחנה מרכזית, אלא גם כרטיס חזרה לימי הביניים.