בקיץ 2010 עבר בוועדת שרים לענייני חקיקה הצעת החוק שאמרה- כל מפלגה שייצוג הנשים בה יהיה 35% ומעלה, תקבל תמריץ כספי מתוך חוק מימון מפלגות - אותו חוק שכולנו- כלל אזרחי המדינה משלמים מכיסנו למימון הבחירות, הנבחרים בדרך אל כס השלטון.

 

 עוד ב- Onlife

 

את הצעת החוק יזמה עמותת כ"ן- כוח נשים עוד בכנסת ה-16, הצעה שהתגלגלה בגלגולים שונים, קיבלה אבות ואימהות שונים, ניסוחים מתפלפלים כאלה ואחרים ולבסוף במושב הקיץ של הכנסת ה- 18 אומצה ונוסחה שוב על ידי הח"כיות ציפי חוטובלי מן הליכוד ועינת וילף (אז) מסיעת העבודה.

 

אגב, הוכחה ניצחת לכך שנשים יכולות להתעלם מפערים אידיאולוגיים כשמדובר בקידום השיוויניות בחברה הישראלית. רציונאל החוק ברור על פניו - אם בחברה בישראל נשים מהוות 51.4% מן האוכלוסייה וכנסת ישראל, מוסדותיה, וכל מוקדי קבלת ההחלטות שלה צריכים להיגזר מכך. נשים הן אינן מגזר או מיעוט נשים למעשה רוב בחברה וכך כשרואים את הנתונים הקשים של תת ייצוג, מבינים שבפועל החברה בישראל אינה מתפקדת כחברה אותה חזו אבות האומה, שוב אבות.

נחזור לקיץ 2010, אחרי שבועיים שההצעה עברה בוועדה, עם ויכוחים לא מעטים, ובתמיכת השרות לימור ליבנת, סופה לנדבר השרים  גדעון סער, שמחון והרצוג, ביום האחרון שבו למעשה הופכת ההצעה לחוק הגישה סיעת ש"ס בראשות השר מרגי ערר. משמעות הערר היא שהחוק נופל וחוזר אחורה ומידרדר עד לרגע שבו ראש הממשלה מחליט להרים אותו בחזרה.

 

אולי היה זה הניצן שכולנו היינו צריכים לשים לב אליו, כדי לא להיות מופתעים בסתיו 2011 מהתפרצות מחודשת של מקרים זוחלים של הדרת נשים: באוטובוסים, בטקסים ממלכתיים, בצבא, ברחוב, בפרסום, האם זו החברה אותה אנו רוצים במאה ה- 21?

 

צריך להיות ברור לכולנו שנשים מהוות נייר לקמוס לליברליות של החברה, הן מדד, הן משקפות את הפתיחות של החברה, של האופן שבה חברה מאמינה באמת בשיויון ב"ללא הבדל דת, גזע, מין" הרי בכל דת וגזע נשים מהוות יותר ממחצית האנשים, כמה הון אנשוי קיים במחצית הזו, כמה ראייה אחרת, נוספת, מיטיבה יש בקול הזה שכיום נעדר ממוקדי קבלת החלטות.

 

הרי איך יכולה להיות השפעה לתפיסה חברתית אם היא לא מונחת סביב השולחן?! הנתונים מדברים בעד עצמם:

  •  נשים מהוות רק 10 % מכלל השרים (מתוך 30)
  • רק 20 % מן החכים הן נשים, 24 חכיות מתוך 120
  • רק 6 ראשות עיר מתוך 255 ראשי רשויות הן נשים- 2% בלבד
  • רק 13%  חברות מועצה מכהנות כיום- 350  חברות מועצה מתוך 3000
  • רק 18% מתוך הדירקטורים בחברות ציבוריות הן נשים

 

תפיסת עולם שלמה לא נמצאת במקום שבו מנוהלים כספי המיסים של כולנו, עולם התוכן והערכים של כולנו.

 

הרי ברור שאם יותר נשים היו במוקדי קבלת החלטות עולמות שלמים של חינוך, רווחה, איכות סביבה, ושאר הדברים, בינוי ותכנון ערים, מכרזים, הנדסה, הכל היה נראה אחרת כי נשים רואות דברים אחרת, אבל קולן לא נשמע, כי הן לא שם.

 

 

איפה כל הנשים?

על הסיבות למדוע הן לא שם כבר נכתבו הרבה עבודות מאסטר ודוקטורט, בחוגים שונים באוניברסיטאות רבות. על החסמים בחברה הישראלית ובכלל כבר נשפכו מילים רבות: על הפאטריאכליות והמסורתיות בחברה שלנו, על המליטיריזם שלנו – חברה שחושבת שגנרל טוב, יכול להיות גם פוליטיקאי טוב- בדמוקרטיה.

 

ה'אולד בויז קלאב'- מוכר לכולנו, גם בעולם העיסקי: את סחבק מהגדוד תעדיף תמיד כמנהל על מנהלת מוכשרת ככל שתהיה.

 

אין ספק לו היו 60 ח"כיות הכרת מטפלת במס היה עובר בחוק כבר מזמן- הרי מדובר בתא המשפחתי של כולנו, לא רק של האימהות...החלוקה של האחריות בתא המשפחתי הייתה נראית אחרת, הגישה לחלשים והנזקקים בחברה, הייתה נראית מהמקום של חלוקת התקציבים כי שם נקבע התיעדוף הערכי, שם באמת נגזרת המשמעות של חברה שרואה את כולם- כי נשים רואות את כולם, לא רק את עצמן.

 

זו תכונה כזו של אחריות ציבורית, הכלה, יכולות משא ומתן, אינטגרטיביות, כאלה אנחנו ולא ניתן שידירו אותנו, ודאי לא מהזירה הציבורית כי פוטנציאל התרומה והעשייה שלנו שם- טרם התחיל אפילו לקבל את ביטויו האמיתי.

 

 

בואו לומר את דברכם/ן נשים וגברים כאחד- כנס חירום נגד אי השפיות בחברה בישראל, ובעד חברה סובלנית שוויונית פתוחה ומייצגת את כולם.

יום שישי, 09:00 סינמטק תל אביב.