אני המודל הקלאסי של העוני החדש

זה לא אותו עוני שאתם רואים בטלוויזיה מדי ערב של הומלסים המתחבאים מהגשם בתוך קרטון רעוע ופושטים את ידם לאגורות. אני האישה החדשה, הנאורה, זו שלעולם לא תבקש, מהבושה

הרמזור מתחלף לירוק. המושב האחורי שוב נרטב, אני יכולה הרי בבירור לראות זאת דרך המראה, ומחליטה שהיום אני אמצא קרטון אטום יותר להניח על החלון. מצחיקים אותי הפועלים האלה בבוקר שלוגמים מעט מן הקפה מול הפיצוצייה. הם עליזים ושמחים למרות שאוטו הזבל עזב אותם, כבר יותר משעה בפינת הרחוב. הם מביטים בי מנסה לבחור את הקרטון ה'משובח' ביותר, האטום דיו שיכסה לי את חלון הרכב השבור - כדי ששלושת ילדיי הישובים מאחורה, יגיעו היום יבשים לבית הספר.

עוד ב - Onlife:

• ציפי ליבני, נמאס מהגירל פאואר שלך. הבלוג של מיכל גולדן
• משל הרוח והשמש. טניה רוזנבליט מגבה על תקיפת האישה בבית שמש
• זונה אי אפשר באמת לאנוס. טור

כבר כמעט 8:00, ואני מגבירה מהירות.

"עם מה הכנת לי סנדביץ?" שואל אותי בני בן ה-7.
"ריבה חמוד" אני מחייכת קלות. "אתה אוהב ריבה, נכון?"
הוא מסיט את מבטו הקטן, התמים עד כאב מעיניי המושפלות ובוהה בעוברת אורח הנוגסת בהנאה בורקס חם וטרי.

לפני 10 שנים, עוד חייתי בכבוד

אני חושבת על לפני 10 שנים. לא יותר. רק 10 שנים לפני שעולמי התהפך. ימים של קפה מהביל עם שלל עוגיות מובחרות מילאו את שולחני בבוקר. מיטב האומלטים המהבילים וסלטי היוקרה התחלפו במהרה לקראת הצהריים למרקים מוקרמים ו-3 סוגי תבשילים שאם נשאר מהם משהו - לא חשתי 'רע' להשליך אותם לפח, או לתת תבנית שלמה שנותרה ללא ביקוש, לחתול רחוב מורעב.

עד לפני כמה שנים, חייתי בכבוד. נו בוודאי, אין זה פלא הרי. הייתי רווקה צעירה, ללא ילדים, סיימתי צבא בהצטיינות, טיילתי, הוצאתי 2 תארים ראשונים במקביל. והמדינה? ידעה ממני נחת. בעיקר משום שלא הייתי זקוקה לה. לא הייתי 'נטל' על פקידות מפוהקות ב-7 וחצי בבוקר, במשרדים נידחים כבתי חרושת.

לא דרשתי מהמדינה דבר. לא ביקשתי את עזרתה מעולם. את רחמיה. לא ציפיתי להגנתה. פשוט חייתי. וחייתי טוב.  ואז הבאתי לעולם 3 ילדים מקסימים. שלושה אוצרות. והתגרשתי כשגיליתי שהוא מנהל רומן מהצד. מרגע זה חיי השתנו. ולא בגלל גירושיי. הגרוש שלי אטום פחות מהמדינה שלי, אבל אטום או לא אטום, גם הוא וגם המדינה, אינם עניים כמוני.

אני זאת שלעולם לא תבקש, מהבושה

אני המודל הקלאסי של "העוני החדש". לא אותו עוני שאתם רואים בטלוויזיה מדי ערב של הומלסים המתחבאים מהגשם בתוך קרטון רעוע ופושטים את ידם לאגורות. לא. אני האישה החדשה, הנאורה, זו שלעולם לא תבקש, מהבושה. זו שלעולם לא תספר בבית ספר, כדי שלא יסתכלו חלילה 'אחרת' על הילדים. זו שתבכה בלילה ותקום מחויכת בבוקר - רק כדי שילדיה לא יחושו דבר. (למרות שבינינו, הרי ברור לי שהם מרגישים הכל).

אני חיה 5 שנים בדוחק. והנה אמרתי את זה עכשיו ואומר זאת לעזאזל שוב: בעוני. עוני פוסטמודרני 2012. מה שממלא את הכריכים של ילדיי יכול להיות היום, במקרה הטוב, ריבה וחמאה או בימים ממש מוצלחים טונה ומיונז. ארוחות הצהריים הן בדרך כלל פחמימות, ללא בשר, לצערי הרב. אספקה של 6 לחמניות ביום (שתיים לכל אחד מילדיי ליום לימודים ארוך) מגיעה לפתח דלתי מתרומה של המכולת מתחתיי ומטוב ליבו של בעל החנות.

הליכות ברגל הן שגרתיות. אין כסף לדלק. ולא משנה האם כדורי הברד הירושלמים או טיפות הגשם מגיעים לבני ולבנותיי עד לתחתוניהם. שטויות, זה יתייבש. רק שלא יחלו חס וחלילה - כי גם לתרופות אין לי כסף. אם נותרים לי חמישים שקל בכיס, אני מחלקת את זה כך שכל יום אוציא כמה שקלים בודדים נניח על גבינה, או חלב, וכך 50 השקלים יספיקו לי בוודאי ל-6 ימים לפחות.

ולכל התוהים – כן, אני מקבלת מזונות. מזונות מינימליים זה נקרא. בהם אני צריכה לשלם את כל(!) תשלומי הבית, את השכירות, ומדי פעם (לא יותר מפעם בשבוע) לקנות ממתק לילדיי, שלא ישכחו את הטעם המתוק בחיים.

מכתבי עורכי הדין מתדפקים על דלתי. שיתדפקו. חוץ לעבוד בהברחת סמים (מה שלבטח יכניס לי הרבה כסף ומהר) אין לי איך להתמודד. ומילא, אם היה לי אומץ בכלל. לימי הולדת אין טעם לקחת את הילדים. אני לא אעמוד בתחושת הכאב שלהם שיגיעו בידיים ריקות. חוגים? הרשו לי לגחך. מי יכול לחשוב על זה בכלל עכשיו. נסיעה באוטובוס לעוד הצעת עבודה? כבר עדיף בחמישה שקלים הללו לקנות גבינה למחר.
 

המדינה שלי מפנה לי כתף קרה

אני לא עולה חדשה. אני גם לא מוכרת כמשפחה החיה מתחת לקו העוני. לא כי אני לא עומדת בקריטריוני העוני - ברור שאני כן. אלא בגלל שאני "מכסה" את עצמי בחיוך דבילי ושותקת. אף אחד בעולם לא ירגיש עלי. ואולי זה מה שמחזיק אותי, המשחק הנואש הזה להראות לכולם - שאני כמו כולם.

ההדחקה. חוסר ההשלמה עם זה שאני, אישה אינטליגנטית ונאורה, הגעתי למצב של עוני. ואולי בכלל כולם רואים ואני משקרת רק את עצמי, ואולי הילדים מספרים בבית הספר. הרבה 'אולי'. מה שבטוח הוא שהמדינה הנהדרת שלי, זו שהוריי נתנו לה את חייהם, זו שאבי התנדב כל השנים למענה, זו שאחי היחיד נפל במלחמותיה, זו שאימי העניקה לה את מיטב שנותיה כעובדת מן המניין עד שנפטרה, זו שאני, במעט שנותיי כצעירה נלחמתי בהפגנות על שמה ה"טהור" - המדינה הזאת מפנה לי היום כתף קרה, קפואה.

ואני בכלל לא רוצה לעצמי דבר. כלום. גם אם לא אוכל, זה בסדר. באמת. כלום! רק לילדים שלי אני רוצה. להחזיר להם החיוך לפנים. את החוג שהבן שלי כ"כ אהב ונאלץ לעזוב. את הממרח שביתי כ"כ אהבה ונאלצה לוותר עליו - כי הוא יקר.

למה ביבי, ראש הממשלה המכובד שלי, לא יערוך אצלי ביקור בית, ויסתכל על בני בעיניים?
 

הו מדינה יקרה, כמה אהבתיך. וכמה ליבי מלא שנאה עלייך עכשיו. זרקת אותנו. נטשת את בנייך. השארת אותנו חפויי ראש ומושפלים וכפיות הטובה שלך מחלחלת בגופנו עד תום. ניצלת אותנו. חייכת כשצריך, כשהיה לך נוח ולא דרשנו ממך דבר - וכשהזדקקנו לך בחזרה למען גידול ילדינו, השלכת אותנו מתבוססים בדמינו בלב שדה מוקשים.

הטקסט פורסם לראשונה ב"סטטוסים מצייצים"