טוב - מתברר שנשים חונות יותר טוב מגברים

וו-הו! כן, אפשר כבר למחוק את כל חיוכי ה"אישה למטבח" המתנשאים, זה אולי לוקח לנו שתיים-שלוש שניות יותר (לפי מחקר חדש), אבל זה רק כי אנחנו אוהבות להשקיע כדי לעשות את זה הרבה יותר טוב ומדויק.

 

עוד ב -Onlife:

 

הנה, קחו לדוגמה את כותבת שורות אלו, אשר מתניידת בימים אלו על שורה של אמצעי תחבורה אלטרנטיביים כמו אופניים, קלנועיות, רגליים וכל מיני אנשים נחמדים שלא אכפת להם אם יקפצו להם על הגב וימשיכו איתם לרחוב הבא בשק-קמח, אבל היא גם יודעת לעשות חנייה מושלמת ברוורס אם יהיה צורך.

 

טוב, בסדר, תפסתם אותי, האמת שדווקא החניות ברוורס לא נגמרו כל כך טוב (החתול הזה לא היה צריך להיות שם, זה הוא אשם, סמיילי עצוב), אבל זה לא בגלל שאני אישה אלא סתם בגלל שבאופן כללי אני לא פונקציה לכלום. לפחות עכשיו ברור לכולם בוודאות שהכישלון שלי הוא שלי בלבד, וגם זה משהו.

 

כנראה שלכל הנשים יש את רגש הנחיתות הזה טבוע בתוכן וצץ תמיד מחדש כשהן מתבאסות להרוג ג'וק לבד, מתקשות להתקין מדפים וכאלה. כל אחת מרגישה שבגללה יוצא לבחורות כזה שם רע, אני מניחה, ולהרגיש כמו קלישאה כל כך מגוחכת זה לא ממש כיף.

 

אז הנה, חברות, אתן בסדר גמור. גם אם את עמה ולא יודעת לחנות, זה בטח לא בגלל שאת אישה. ולגברים: תפסיקו להלחיץ, לתפוס את הראש ולצעוק בהיסטריה מהמושב ליד "מה את עושה? מה את עושהההה???" מעולם לא עזר לאף אחד להשתפר. תודה.

 

רע - ויסלבה שימבורסקה כבר לא עמנו

ידידי א' הזכיר בנוכחותי את שימבורסקה. זה היה לפני כמה שנים, כשעוד באמת לא ידעתי כלום מהחיים שלי והיתה לי תודעה של מקומון. מה זה שימבורסקה, התעניינתי, נשמע טעים, זה יבוא טוב במיקרוגל עם ביצה ליד? (טוב, כבר אמרתי שהיתה לי תודעה של מקומון). א' הזדעזע מהבורות העמוקה שלי- כמו פעמים רבות לאחר מכן, אגב- ומיד שלח אותי להתעדכן ב"סוף והתחלה" בתרגומו של רפי ויירכט.

 

ויסלבה שימבורסקה. לא דומה לאף אחת

 

קראתי הרבה שירה באותה תקופה, אבל חשבתי שמשוררות ממין נקבה כבר לא יכולות להפתיע אותי יותר. כל אחת נראתה לי חופרת יותר מרעותה, כותבת ממעמקי רחמה המיוסר (זאת לא מחמאה) ומכורות קצת יותר מדי לטייטל הזה של "משוררת".

 

שימברוסקה, כך הבנתי מיד מהשיר הראשון שקראתי, לא דומה לשום דבר אחר. מאז הוספתי לקרוא שירים שלה, מתפעלת בכל פעם מחדש איך היא משרטטת תמונות שלמות ומדויקות של העולם שבפנים, בכישרון מפעים, וכל זה בכנות ובפשטות, כמו חברה טובה שמנהלת איתך שיחת נפש, על החיים, על אחרים, ואת אומרת לעצמך, יא אללה, איך היא שמה במקום את הדברים שאפילו את כבר לא מספרת לעצמך.

 

ברביעי האחרון היא הלכה לעולמה. לא יכולתי שלא להיזכר בשיר "שמחת הכתיבה" שנחתם במילים "שמחת הכתיבה/ היכולת להנציח/ נקמת היד בת התמותה". אם לשפוט לפי גלי הצער ששטפו חלקים ניכרים מהרשת כשנודע דבר מותה וכל הכתבים שהשאירה אחריה, היא הצליחה לנקום במוות, ובגדול.

 

מכוער - קצת יותר מדי פוטושופ?

 

אל חשש, אם זה מכוער (או סתם לא מספיק מושלם) תמיד אפשר לקרוא לעזרתו של הדוד פוטושופ. הוא מצר היקפים, הוא מחליק קמטים, הוא מחייה מתים והוא בחור על הכיפ-כיפאק.

 

רק שעכשיו ג'ו סווינסון, חברת פרלמנט מטעם המפלגה הליברל-דמוקרטית בבריטניה, החליטה שמבחינתה נגמר בורדל הרטשת הנפוצה, והגישה תלונה נגד חברת לוריאל שעשתה שימוש בפוטושופ כדי לשפץ את פניה של השחקנית רייצ'ל וייס  במודעת פרסומת לקרם נגד קמטים.

 

בנוסף טוענת סווינסון שצריך להיות מגוון גדול יותר בפרסום, שיכלול צבעי עור מגוונים, צורות גוף שונות, מידות וגילאים שונים. "אנשים מעוניינים לראות יותר אמת ואותנטיות מהמותגים", היא אומרת.

 

מרוטשת. רייצ'ל וייס בקמפיין של לוריאל

 

ולא שהיא לא צודקת, עקרונית ונקודתית; לחברה מסחרית שמטעה כך את לקוחותיה מגיע להיקנס כמו שצריך. אבל המלחמה הכללית של סווינסון וחבריה בקדחת השיפוץ הגרפי ובסגידה לסטנדטים מטורפים של יופי היא די חסרת תועלת. אנחנו הרי אוהבים את המזויף-מזויף הנוצץ הזה. לא נעים להודות, אבל אנחנו כבר מכורים לו ולא ממש רוצים להיגמל.

 

הרגילו אותנו לטוב. זה בסדר, אנחנו לא אידיוטים. ברור לנו שפרסום הוא מניפולציה גם כשהוא נעשה בדרכים הכי כשרות בעולם. אנחנו פשוט אוהבים את זה כמה שיותר אסתטי וקרוב למושלם כי זה עושה לנו נעים בעין ואין צורך להתפלסף יותר מדי.

 

מה שיפה הוא מה שימכור, אי אפשר לשנות את זה, ושוחרי האותנטיות מוזמנים לחיות בעולם האמיתי ויקבל אותה ישר לפנים בצורת קמטים, צלוליטיס וחריצי-תחת של אינסטלטורים למכביר. או בקיצור, במקומות בהם איכות התוכן מוטלת בספק תמיד אפשר לפחות להתנחם בקצת אסתטיקה טהורה. אני כבר שוקלת לצרף לטור הבא תמונות משופצות שלי בלבוש מינימלי, להזיק זה בטח לא יכול.