בסוף השבוע פורסם כי הרשות לשיקום האסיר מתכוונת להניח בקרוב הצעת חוק חדשה על שולחן הכנסת; הצעת החוק מבקשת לדחות, או למצוא חלופות מאסר, עבור נשים בהריון או נשים שיש להן ילדים עד גיל שנתיים. נכון להיום, נשים שיולדות במהלך תקופת מאסרן רשאיות לבחור אם להשאיר את הילד איתן או להוציא אותו החוצה, אם יש להן משפחה בחוץ שיכולה לגדל אותו.

 

לטעמי, מדובר בהצעה בעייתית, בלשון המעטה: יש כאן סטנדרט כפול מקומם. דינה של אישה שפשעה אמור להיות זהה לדינו של גבר שפשע. אין שום דבר חיובי בלהפוך את הרחם לכלי נשק אמיתי, ולא מגיע לאף אחת פרס על ההישג המפואר של להצליח להיכנס להריון.

 

"חלק מהילדים האלה של אימהות אסירות - הם יהיו הדור הבא של העבריינים במדינת ישראל" אומרים אנשי הרשות לשיקום האסיר. אבל האם האופציה לדחיית גזר הדין לא תשמש כזרז הריונות רציני במיוחד? האם האופציה הזאת לא תביא ערימה של ילדים לא ממש רצויים לעולם? ואם אנחנו כבר דנים בעתיד המדינה, אז גם למדינה?

 

איזה כיף, אני אמא, אבל לא בכלא

אם החלטת, שנייה לפני שאת נכנסת לכלא, שדווקא זה הזמן המושלם להביא ילד לעולם, מה זה אומר עליך כאם, כהורה? באמת טובת הילד היא זו שעומדת לנגד עינייך? ומה יהיה על הילדים האלה - כלומר, אם אין להם אב שיכול לגדל אותם מחוץ לכלא, הם כנראה ילדים לאמהות חד הוריות, שעומדות להיות אסירות משוחררות. כן, אין נקודת מוצא מוצלחת מזאת לילד. אבל היי, העיקר שהוא עם אמא.

 

בעצם, השאלה החשובה היא למה, לעזאזל, אנחנו עדיין חיים במציאות בה ברירת המחדל היא שהאדם היחיד שיכול וצריך לגדל ילד הוא אמו, גם אם היא פושעת, גם אם חדר הילדים שלו נמצא בין כתלי מוסד שלא נועד לגידול ילדים, גם אם זה אומר שאמא שלו תוכל לדחות את ריצוי עונשה, לא משנה מה היא עשתה ולמי.

 

מבחינת החברה, ילד נשאר לנצח באחריות האישה שילדה אותו. את יכולה להיות נשואה באושר, להרוויח לפחות כמו בן הזוג שלך אבל איכשהו, עמוק בפנים, כולם יודעים שהוא באחריותך הבלעדית. אם בן הזוג שלך נרתם לגידול הילד שלו אז הוא "עוזר עם הילד" ומגיע לו להדליק משואה.

 

ואולי השאלה הכי מעניינת היא מתי יגיע היום בו יוצבו דרישות סף להורות. כמו למשל, יכולת לקיחת אחריות. או סתם איזה מדד שיוכל לבדוק האם הזוג הצעיר מבין שבתום ההריון מגיע ילד, וזה, בניגוד לעונשי מאסר בישראל, באמת לכל החיים.