בסרטון שמופץ ברחבי האינטרנט בימים אלו מככבת השחקנית הצעירה סשה גריי. היא מסבירה שכשמלאו לה 18 היא החליטה לעזוב את בית הספר התיכון ולנסות כיווני קריירה חדשים. לדבריה, היא עבדה כמזכירה, מורה, מלצרית. בעבודתה כאחות הרוויחה אפילו יותר מהרופאים. ברקע הסרטון ניתן לראות אנשים עירומים, בתנוחות מיניות כאלו ואחרות. "העבודות האלו", ממשיכה גריי, "לא הניבו לי רק כבוד, אלא גם המון כסף".

 

עוד ב- Onlife:

 

לסיכוי הקלוש שמישהו אינו מכיר את סשה גריי, היא מפסיקה בשלב זה לדבר מתוך מכבסת המילים. "אני אוהבת דברים מאוד מלוכלכים", אומרת גריי, ופונה לתאר בצורה גרפית למדי את חייה כשחקנית פורנו. היא עוצרת את דבריה, ומפנה מקום לסלוגן הקמפיין "פורנו הוא בערך הדרך היחידה לנשים להרוויח יותר מגברים".

 

דיסקליימר, לפני שאמשיך: זה לא נכון. למעט דמויות נדירות שהופכות מוכרות, כגון סשה גריי, נשים בפורנו מרוויחות פחות מגברים, ורבות מן הנשים בפורנו הן קורבנות סחר בנשים. לאחר שזה נאמר, אבחר לעסוק בבעיה בה עוסק הקמפיין, ולא בבעייתיות הקמפיין עצמו.

 

 

מה עושה מי שהיא לא כוכבת פורנו מצליחה?

הסרטון הוא יוזמה בלגית לקראת " יום השכר השיוויוני" (Equal pay day), שאירועים לציונו נערכים במדינות רבות. לראשונה התקיים יום השכר השיוויוני בשנת 1996, כיוזמה של "הוועדה הלאומית לשכר שווה", ארגון אמריקאי שמטרתו לצמצם את הפערים בשכר בין קבוצות אוכלוסין.

 

יום השכר השיוויוני, שיחול ב-17 באפריל, עומד בניגוד מורבידי ליום האישה הישראלי, שחל ביום שישי האחרון. בישראל, כך נראה, נוטים לעסוק הרבה יותר בממכר מוצרי קוסמטיקה מאשר בבעיות האמיתיות הנוגעות למעמדן של נשים בחברה. כותרות העיתונים רעשו וגעשו עקב תופעת הדרת הנשים מאוטובוסים, אולם כולם התרגלו, כך נראה, לפערים השקופים, שבתוך החברה הבורגנית, פסבדו-ליברלית וחילונית. נו, זו שנורמטיבית.

 

לפי נתונים שפירסם מרכז אדווה בחודש דצמבר האחרון, נשים מרוויחות כ-17% פחות מגברים לשעה, אולם בחינת פערי השכר השעתי, חמורים בפני עצמם, נותנת רק תמונת מצב חלקית. כאשר בוחנים את הפערים לפי המשכורת החודשית, נשים משתכרות בממוצע 3,334 שקלים פחות מגברים לחודש – הפרש של כ-35%. ההסבר לכך הוא שנשים נוטות לעבוד במשרה חלקית, בעוד שגברים נוטים לעבוד בהיקף משרה גדול יותר.

 

איבר המין שלי מתווה את סיכויי ההצלחה שלי

נשים אינן עצמאיות מבחינה כלכלית. גם כיום, במאה ה-21, המפרנסים העיקריים הם גברים, בעוד שבמרבית המקרים הכנסתה של האישה נתפסת כהכנסה משנית בלבד למשק הבית. תקרת הזכוכית העומדת בפני נשים איתנה כתמיד.

 

רובם של המעסיקים יאמרו כי הם ישמחו לקבל אישה לתפקידים בכירים, ולא ישלמו לה שכר נמוך מזה שהיו משלמים לגבר בתפקיד זהה. פשוט, ככה, לא יצא. אני באמת מאמינה להם. ההבניות החברתית בנושאי מגדר, חלוקת התפקידים במשפחה וכלכלה חזקות מהם, ומאיתנו.

 

כסטודנטית לסוציולוגיה, אני יודעת את כל הדברים האלו. אני יודעת שאיבר המין שלי מתווה את סיכויי ההצלחה שלי – וזה לא באמת משנה איך אתייחס לעצמי. כאדם, אני לא מסוגלת לקבל את זה. יכול באמת להיות שעם כל האגו והדעתנות שלי, בשילוב העובדה שנולדתי למעמד הסוציו-אקונומי הנכון וזכיתי להשכלה טובה, עדיין אופלה לרעה? זה לא מתקבל על הדעת – ועם זאת, התשובה היא כן.

 

מה זה אומר עלי, אם אני רוצה להישאר בבית?

כנראה שפחות מאשר נשים מאוכלוסיות מוחלשות, אפילו הרבה פחות, ועדיין, יום אחד ארצה להיות אם – ואתם יודעים מה, לא ארצה לעבוד במשרה מלאה ולגדל את הילדים שלי בשלט רחוק, או לתת משקל גבוה יותר לקריירה שלי מאשר למשפחה שלי. לעזאזל, אפילו היום אני מעדיפה להישאר עם החתולות בבית.

 

האם מדובר בהבניה חברתית, בדרך בה אני תופסת את התא המשפחתי, את האימהות, את האינטראקציה בין אנשים? כנראה שכן. כל תפיסת הילדו?ת כתופעה שונה מאשר בגרות היא הבניה חברתית, אפילו מהסוג המודרני. רק במאה ה-18 התחילו להתייחס לילדים כבעלי צרכים שונים מאשר מבוגרים. הכל נכון והעובדות בידיי – אבל אני, ככל הנראה, שבויה עמוק בתוך ההבניה הזו.

 

בהנחה שיהיו לי ילדים, כנראה שאמשיך בהנצחת התופעה. האם אני שבויה בתוך תודעה כוזבת? כנראה שכן. איך אני משנה אותה, ויותר מכך, איך אני יכולה להתנגד לתופעה שאני אומרת בפה מלא שסביר להניח שאשלים איתה, אבל ברור לי שהיא תופעה בעייתית? וואלה, לא יודעת. אני מקווה שעד שאגיע לגשר כבר אצליח לפתור את הפרדוקס הזה. מבטיחה לדווח בהמשך.