דנה ספקטור הייתה מגניבה פעם. אי שם בניינטיז, כשהייתי עוד זאטוטה מתבגרת, הייתי מתגנבת כל יום שישי, גוזלת את שבעה ימים מאבא שלי, ומתחילה בליקוט הגיגים פרי עיטה של האישה השנונה, הסרקסטית, החכמה והאמיצה הזו. בעיני היא הייתה ילדת הפלא של העיתונות הישראלית. סקסית, בוטה, לא מתייפייפת ולא מתנצלת. ככה רציתי להיראות כשאהיה גדולה.

 

עוד ב- Onlife:

 

אבל ילדת הפלא התבגרה, ואיך נאמר בעדינות, הלך הפלא – נשארה הילדה. זקנתה של ספקטור, ניתן כבר לומר בוודאות, מביישת את נעוריה. מסמל לנשים באשר הן, היא הפכה לפקאצה מעצבנת שמיישרת קו עם דעות גבריות רק כדי שבהמות סקסיסטיות (ע"ע ר. שריג) ירצו לעשות לה נעים בין הרגליים. מאישה עם תובנות מרטיטות, היא הפכה לברברנית נצחית שמזיעה ממאמץ להיראות "מגניבה". שיא הפתטיות היה בסוף השבוע האחרון, עת דנה ספקטור החליטה לצאת למסע טיהורו של אחד השרצים הגדולים בעולם – עולם החשפנות.  

 

העיתונות החוקרת של דנה ספקטור

במסעה, יצאה דנה ספקטור למועדון חשפנות סליזי ו"ראיינה" שם את החשפניות. אני אומרת "ראיינה" במרכאות כפולות, כי די ברור שכשספקטור מגיעה כעיתונאית למועדון מהסוג הזה, ומתשאלת את הבנות המפוחדות מתחת לאפו של בעל המקום, תשובות כנות – היא לא תקבל.

 

מה שספקטור כן קיבלה, בלי שמץ של תהיות וביקורתיות ששמן הראוי שעיתונאית מכובדת תישא בציקלונה, זה אסופה של קלישאות מכעיסות, שכל אדם עם קצת שכל היה מבין שהם שקר שנועד לרצות את הבוס, כדי לא להסתכן בפיטורין.

 

אליבא דספקטור, החשפנית הממוצעת היא בעצם "בחורה כל ישראלית". תכף ספקטור גם תספר לנו שמדובר בסטודנטיות למשפטים או לרפואה שמממנות את התואר (אגב, זה קטע, אני למדתי משפטים, ומעולם לא שקלתי לעסוק בחשפנות, למרות שאני אוכלוסיה מועדת).

 

ספקטור ממשיכה לטעון שאף אחת מן החשפניות שעובדות במקום לא עברה תקיפה מינית. היא לרגע לא מפקפקת בהצהרה הזו, או מנסה לבקר אותה, למרות שרוב הסיכויים שאף אחת מהחשפניות לא רצתה לספר שעברה תקיפה מינית, הן כי חשה בושה שזה יפורסם, והן כי לא רצתה לעצבן את בעל הבית (הרי ידוע שחשפניות שהיו קורבנות אונס מביאות ים לקוחות שרוצים רק להנות בלי יסורי מצפון. לא.)

 

 

גם בארומה ממששים לנו את הציצי

בעצם, ממשיכה ספקטור, להיות חשפנית "זה בדיוק כמו לעבוד בארומה, או בחנות נעליים". כן, כי גם בארומה, איש זר שאני ממש לא בעניין שלו ימשש לי את הציצי תמורת עשרים שקל עלובים. האמת היא, שאם יש דימיון בין לעבוד ברשת מזון גדולה לבין העבודה כחשפנית, הוא רק בהיבט אחד – הניצול ותחושת האפסיות. השאר שונה לחלוטין. וכן, על פי סקרים, רוב העובדות בתעשיית המין  (כולל עולם החשפנות) דווקא כן מדווחות שעברו תקיפה מינית, גילוי עריות, ושאר השפלות על רקע מיני, אבל בואו נאמין כולנו לסקר הזריז של דנה ספקטור – היא בטוח יודעת מה היא אומרת, היא למדה סטטיסטיקה בתיכון.

 

למה, בעצם, לא מימשת את עצמך כחשפנית?

זה לא נגמר שם: "תמיד רציתי להיות חשפנית", ספקטור מגלה לנו בשיאים של התנשאות מקוממת. אה כן? אז איך זה שמעולם לא הגשמת את החלום הזה? יכול להיות שלזה שאת נצר למשפחה חיפאית מבוססת יש קשר? אולי גם לעובדה שמעולם לא נאנסת, נוצלת או איבדת כל ברירה אחרת, גם יש קשר לעניין? למה על זה לא קיבלנו הסבר? אה, סליחה, זה לא משתלב עם תאוריית ה"כיף להיות חשפנית", וספקטור היא הרי עיתונאית מכובדת, מי אנחנו שנפקפק.

 

מוזר, שדווקא חברה טובה שלי, שעבדה כברמנית במועדון חשפנות, סיפרה לי סיפורים שונים לחלוטין מסיפוריה של ספקטור. במקום שבו היא עבדה, בתל אביב, היא שמעה מהחשפניות סיפורים קשים מנשוא – על התעללות מינית ועל תנאי העסקה אכזריים, על יחס מבזה ועל תחושה של העדר ערך והשפלה.

 

את כל הסיפורים האלה לא תזכו לקרוא במוסף האחרון של "7 לילות".

שיהיה לכם לאפ דאנס נעים.