תספורת באיומי אקדח
המתנות הכי מקוריות לחג
גירושים טובים
5 דברים שיקרו לך כשתשתי יותר מים
אל תקראו לי א.ק ואני לא רוצחת
תינוק חדש בבית
מעשה בשמלה ורודה
אמא בת חמש
אחת בשביל כולם
הסטארט-אפ הביוטכנולוגי המסקרן בעולם
בייביסיטר להורים
מאמא בטטת כורסה לגרושה וטריאתלטית
מציאות מדומה
כל קוף הוא התחלה חדשה
תמיד אישה
המתנות הכי שוות לכל השנה
X

מרדפים סודיים בלב מוסקבה. הדס שטייף מדווחת

הדס שטייף
עיתונאית, כתבת המשטרה של גלי צה"ל. חברה בתא העיתונאיות הישראלי
0
0
SHARES

השבוע פרסמתי את התחקיר שעליו אני עובדת כבר זמן מה. זה היה אחרי נסיעה סודית למוסקבה, תחקיר מעמיק על אוליגרך שהשתקע בישראל, רב נוכלים אמיתי, שהסתיים במתח עצום במעקב בישראל. היום אני יכולה לנשום ולהסתכל על כל מה שהיה בשבוע האחרון. אני רק מקווה שאחרי כל זה לא ימצאו את הראש שלי על הדלת של תחנת גל"צ ביפו

21.08.13

זה התחיל בפניה אליי מעיתונאי רוסי דרך, חוקר פרטי. הבקשה הייתה שאסייע לו בתחקיר על אוליגרך רוסי העונה לשם סרגיי פולונסקי, שנמלט מאימת החוק ברוסיה לישראל. הסכמתי, ומשימת מוסקבה ישראל של גלי צה"ל יצאה לדרך. המשימה היתה להוכיח שפולונסקי שהונה חברות ואזרחים במוסקבה בסדר גודל של 121 מיליון יורו, מנסה לקבל אזרחות ישראלית במרמה, זאת בהישענו על חוק השבות. המשימה השנייה הייתה להוכיח כי הוא מבצע על פי החשד עברות פליליות במדינה. גילוי כזה יאפשר למשטרת ישראל להתחיל לפעול נגדו. למה רק אז? כי אין הסכם הסגרה בין רוסיה וישראל, כך שלא מעניין את המדינה אילו עבירות ביצע האיש במדינתו. יצאתי למוסקבה.

 

זו הפעם הראשונה שרוסיה, המוכרת לי מהסרטים ההוליוודים, רוסיה של ד"ר ז'יוואגו וסיפורי המאפיה מעבודתי בארץ, מארחת אותי. בחיי העיתונאיים ראיתי המון, עשיתי המון, ידעתי מלחמות, אינתיפאדות, שידורים ארוכים, חלקם טובים חלקם פחות מאין ספור מקומות בארץ, עקבתי אחרי חשודים, התעמתי עם עבריינים, עשיתי תחקירים, חלקם צלחו, חלקם לא ממש ונקברו. אבל הפעם, זה היה שונה. מעט אנשים ידעו מה היתה המשימה שלקחתי על עצמי. ידעתי שכרגיל, הם יגיעו שאני משוגעת. אבל בשבילי, ואני יודעת שזה יישמע הזוי, כל משימה עיתונאית היא המסיבה הפרטית שלי. חדירה למאפיה הרוסית,  מבחינתי, היתה עוד פרק בסרט בהמשכים חיי. אין לחץ, איך פחד, רק המשימה. הצטרפו אליי למשימה, ומגיע להם הקרדיט, הם דיויד, שהפך לשומר הראש הפרטי שלי, וגיל .

 

במוסקבה לא זזים בלי אבטחה, גברת

גשש בלש אני ,מתחיל בפעולה: כבר בשדה התעופה, במוסקבה חיכתה לנו מכונית מרצדס שחורה, עם נהג צמוד. דיויד הסביר לי שמרגע זה, רק ככה אנחנו מתנהלים, ושאדע שאני לבד - לא מסתובבת. במוסקבה הלוז היה צפוף. יומיים בלבד והמלאכה מרובה. פגישה רדפה פגישה, בדרך למטרה.  איסוף עדויות על פיהן האוליגרך הנדון, שהתמקם בארץ, איננו יהודי. עדויות על מעשה המרמה וההונאה שביצע במוסקבה, וניסיון לעלות על הדרך בה הוא מעביר, על פי החשד, כספים לישראל על מנת להתקיים ברווחה (לה הוא רגיל). בארץ כבר היתה לו דירת פנטהאוס מפוארת, נשים, משקאות חריפים נהג צמוד ומה לא.

 

האוליגרך המדובר

 

לאורך כל הדרך הנהג והמכונית השחורה צמודים אלינו. אנחנו ממהרים מפגישה לפגישה, מעד לעוד עד, ואת מוסקבה אני חווה דרך חלונות כהים. אגב, שתדעו, מוסקבה היא עיר של פקקים. הרבה יותר מתל אביב. מלבד הפקקים, זו עיר מסתורית מאוד. הנוף, הבניינים, בניין הקגב, הקרמלין. בכל פינה מחכה שוטר. בדמיוני הבלשי הייתי בטוחה שגם הם סוג של מאבטחים צמודים שלי.

 

ככל שהעמקנו בתחקיר, התגלתה בפנינו תמונה רחבה מאוד של האיש, שבגללו הגענו עד לכאן. האיש התגלה כאדם אלים, מסוכן, ומוקף עבריינים. והסקרנות שלי הלכה וגדלה.

המשימה ביום התחקיר השני  הייתה להגיע  לפטרונו של האוליגרך, כומר רוסי לו תרם מיליונים לבניית כנסייה מפוארת. רק שאנשיו של הכומר המכונה הזקן סרבו לשתף אייתנו פעולה, ולתת לדבר אייתו באמצעות הטלפון.  גם את מספר הטלפון שלו סרבו לתת לנו, שלא לדבר על אפשרות שניפגש איתו.

 

 החלטנו באחת שאנחנו נוסעים אליו. לכנסיה שלו. נכנסנו למכונית השחורה. איתנו הצוות הרוסי. כל אחד תפס את מקומו, וקדימה לדרך.

 

לדובב נזירה כדי לקבל מספר טלפון

שוב הנסיעה שאיננה נגמרת, הסיוט בלעמוד בפקקים. סיפורי הזוועה על המאפיה הרוסית, העבריינים הרוסים, התערבבו עם ההסברים על הנוף שהתגלה לנו. הגשם שהחל לרדת, רק הקדיר את האווירה.  

 

ספונים במכונית המאובטחת הגענו לכנסיה. כרכתי סביב ראשי מטפחת כמנהג  המקומות הקדושים,  הסתרתי את שרשרת המגן דוד שעל צווארי, ונכנסנו לכנסיה בניסיון למצוא את הזקן. הכנסייה היתה מרהיבה,  מלאה בכלי כסף וזהב. תמונות שמן, נרות. נזירה זקנה שאחזה מטאטא קש בידה, לבושה שחורים, זרקה אותי לאגדות הילדים על המכשפה הרעה והמטאטא. מרגע שראיתי אותה, היא ריתקה אותי.  המעקב שלי היה אחריה. דמותה הציורית, על רקע הכנסייה הצבעונית, הכניסו אותי עמוק לסיפורי אגדות הילדים. דיויד ושותפינו הרוסים עסקו באותה העת בניסיון לגלות איפה הכומר זקן. המשימה שלי, צילום הנזירה מבלי שתרגיש דווקא צלח, המשימה החשובה לשמה הגענו עד הלום שלהם נכשלה.

 

ליד הכנסייה

 

הנזירה סיפרה לנו שהכומר לא נמצא. הוא טס למקום אחר ברוסיה. כל המניפולציות שהפעלנו לא סייעו להוציא ממנה את מספר הטלפון הסלולרי שלו. גם כשהראינו לה תמונה של פולונסקי , בנטסיון  להציל מפיה משהו על קשריו של הכומר עם האוליגרך, היא מילאה פיה מים. כאן נפלה ההחלטה. שינינו אסטרטגיה. החלטנו להתחזות לאוליגרכים, המחפשים את הזקן, על מנת לתרום סכומי כסף נכבדים לכנסיה. כדי לתרום לאמינות שלנו, סיפרנו  שאנחנו חבריו הטובים של פולונסקי, והוא זה שהמליץ לנו לתרום כסף לכנסיה. את השקר הזה הצגנו הפעם בפני מנהלת חנות המזכרות בכנסיה. זה עבד. מתוך ערמת ניירות  מהוהים הכרוכים יחדיו בגומייה, בחנות מלאה דברי קודש נוצריים לתיירים, היא שלפה את מספר הטלפון היקר. יצאנו במהירות מהכנייסה ופחדנו להביט אחורה שמא מישהו מחברות הכנסייה יבין מה עוללנו.

 

ככה מגיעים לתוצאות

 

בחנייה חיכתה לנו מכונית זהה לשלנו. הסבירו לי בשקט שבמוסקבה לא לוקחים סיכונים. חייבים להתחמק ממעקבים, להחליף משמרות ומאבטחים ונהגים. וכך עשינו.

 

עדויות נוספות הצטברו בחצי היום שנותר לנו, עדויות שחיזקו את הסיפור אודות האוליגרך, עסקיו ונוכלותו, ואי-יהדותו. מצוידים בכל העדויות הללו, חזרנו לישראל.

 

חוזרים לארץ לאקשן

בארץ המבצע הגיעה לשיאו כשחלה תפנית מפתיעה. בסוף השבוע קיבלנו מידע, על פיו עבריין רוסי המשתייך למאפיה הרוסית, מגיע לישראל לפגוש את פולונסקי ולהעביר לו, על פי החשד, כסף. בעיות בריאות מרגיזות השאירו אותי בבית צמודה לטלפונים הסלולריים במעין חמ"ל מאולתר. הייתי שעות בטלפון, מדווח ומבררת, מתוחה ויודעת שהמצב הולך ונהיה מסוכן יותר ויותר.

 

עבריין 2.  צילום של צוות המעקב

 

העבריין הגיע לארץ, נסע לדירתו של פולונסקי ולשם גם הגיע אוליגרך נוסף (שאת שמו נשאיר אצלי). זמן קצר לאחר מכן, האוליגרך הידוע עזב, ואחריו פולונסקי מלווה עם אישה ומזוודות. היה ברור שהוא מנסה להימלט מהארץ.

 

ואני? יושבת בבית, על הטלפונים, כוססת צפורניים.  בשדה התעופה הוא נעצר ונחקר , אבל שוחרר ועזב את הארץ. אבל עוד אי אפשר היה לנשום לרווחה – כי העבריין שהגיע לארץ עדיין פה. או אז התברר שהוא גם הגיע לשדה התעופה וברח מהר לטורקיה.

 

מבחינתנו - המבצע הסתיים. פולונסקי  לא יוכל  להפוך לאזרח  ישראלי במרמה, ומסתמן שאולי לא יעז לשוב לכאן. אבל מה שגילנו שוב, הוא שכמה קל להיכנס לתחומי ישראל, גם כשאתה מוכר כרוצח שכיר. וכמה זה שכיח. הם באים ויוצאים ממדינתנו, ואיש לא עוצר בעדם.

 

כשהמתח מתפוגג בסוף

ואז אני מוצאת את עצמי תוהה: מה זה הכל? נגמר? המשימה הושלמה? הצלחנו? בשלב כזה את מרגישה את המתח, לא את הפחד, עוזב את הגוף. מתפוגג. אני אמנם עיתונאיות אבל אני גם אזרחית במדינת ישראל.

 

הרגשתי שמחה, אני מודה, שניתנה לי הזכות לקחת חלק במבצע חשוב ומשמעותי כזה, ולצערי לא יכולה לפרט יותר ממה שכבר אמרתי. מבחינתי, שעת הבדיחות על חשבוני הגיעה כי ידעתי שרבים יביעו  תדהמה על סוג המשימה יוצאת הדופן שלקחתי על עצמי. אבל בשבילי זו היתה עוד משימה עיתונאית מרתקת שלוקחת אותנו למשימה ולתחקיר הבאים. אני רק מקווה שהראש שלי לא יימצא בוקר אחד תלוי על הדלת בתחנת הרדיו של גלי צה"ל ביפו.

הכי מחופשות באתר