אום כולתום
תסמונת בירידה
על הכל אפשר לצחוק
מצמצתם, פספסתם
עדיין ג'ינג'ית, יותר מאושרת
סיבת הפיטורין: מחזור כבד
שיעורים מאחת שיודעת
עיר האורות הקטנים
רשת ללא ביטחון
אל תגעו לי בילדה
יומן מסע
מכרה זהב לא מנוצל
גבירותיי ורבותיי, מהפך!
בדמי ימיהם
התכשיט שירגש אותך בכל פעם מחדש
פותחת תיק
X

כך הקמתי תיאטרון בלוד אהובתי

פנינה רינצלר
מייסדת המרכז לתיאטרון לוד. במאית, אמנית יוצרת
0
0
SHARES

פגשתי בעצמי רגע טהור של התאהבות בעיר כאישה הפוגשת את אביר חלומותיה. הבטן התכווצ'צ'ה הלב דפק, וברגע אמרתי להילה "כאן אני רוצה את התיאטרון שלי"

טור ראשון במגזין נשים, מוטב שאציג עצמי קודם: פנינה רינצלר, בת 37, ירושלמית במקור, אמנית יוצרת, מטפלת בפסיכודרמה, מייסדת ומנכ"לית המרכז לתיאטרון לוד, נעים מאוד.

 

עוד באון לייף:

 

לכתוב את הטור הזה, כמוהו גם תהליך היווסדות התיאטרון. ראשי פרקים מתהווים בראשי, חוששת לרגע להיזרק אל הדף, אבל מרגע שהיד על המקלדת, הכתב זורם כנהרות. כך גם הבשיל לו חזון המרכז לתיאטרון לוד. מרכז לתיאטרון אחר. לימודי משחק קונבנציונאליים בסטודיו הדרך, יצירה בתיאטרון האלטרנטיבי בשלומי שבצפון, אוניברסיטת חיפה ויצירה ברוכה במרכז לתיאטרון עכו, היוו את הבסיס לכך, חלב האם נקרא לזה כך.

 

 

תמונה: אבי ניניו

 

את שנותיי הבוגרות עד לוד העברתי בדירה שכורה בתל אביב, לנה בעיר הגדולה אך נוסעת כמה פעמים בשבוע  ליצור בשקט של הצפון, בינינו, הרבה יותר מפרה ליצור בקצב החיים של הפריפריה. במקביל לימדתי תיאטרון ברמלה ובלוד דרך קרן קרב. רואי אילת ז"ל שהיה אז רכז אזורי בערים אלו, ביקש שאנחה שם "כי הרי את ג'דאית כלום לא מפחיד אותך". בדיעבד לא היה שום דבר שצריך להפחיד אותי. סטיגמות לחוד מציאות לחוד, פגשתי ילדים מקסימים ומלאי רגש שמצאו בתיאטרון מפלט וכלי להעצמה, ומצאתי לי ערים עתיקות לטייל בהן ולרקום לי חלומות.

 

כפי שאמרתי, יצרתי במקביל בשלומי ובעכו. מה שמשך אותי למרכזי תיאטרון אלו הוא פריצת הגבולות שביצירה. ההתעסקות עם חומרים אישיים כחומר גלם ומציאת נקודות ההשקה בין האישי לפוליטי. בשלומי העליתי את יצירתי "טיפול שורש", שהתעסקה בהתעללות והפרעות אכילה, לאחר מכן התפניתי ליצירה חדשה שנבעה בעקבות המצב הבטחוני בו גדלתי בירושלים, "7 בום". סמדר יערון, שהיתה אז המנהלת האמנותית של פסטיבל עכו, אספה את היצירה לטובת הצגה בפסטיבל .

 

ואז נכנסתי למעין צומת, עלה רעיון שאעבור לעכו ואצור שם, אולי אף אנהל קבוצה משלי. תיאטרון עכו היווה לי בית חם וקרקע פוריה לכל שחפצתי. בכל זאת- רציתי משלי, להקים תיאטרון פרינג' בדרך שלי, רציתי לחולל חיבורים בין אנשים דרך התיאטרון במקום בו עוד לא קיים כזה. במקום בו באמת צריכים אותי.

 

תמונה: אבי ניניו

 

היה לי חשוב ליצור בתוך עיר מעורבת. כהתחלה ניגשתי דווקא לעיריית רמלה, באותה השנה העליתי הפקה עם תלמידיי ברמלה שהייתה לא קונבנציונאלית וההורים כל כך נהנו שהיה מתבקש לקבל עוז רוח ולהתחיל משם. ועל  אף הפגישה המוצלחת משהו שם בתחושת הבטן עוד לא הרגיש נכון עד הסוף.

 

ואז ביליתי ערב של מסיבת סוף קיץ בלוד, עם הילה בראל, חברה שהייתה אז סטודנטית בעיר. לילה, לא זמן עבודה, טיילתי בין רחובות העיר לוד כשהיא שוקקת בא-נשים ממגוון עדות ומגזרים, והתאהבתי. פגשתי בעצמי רגע טהור של התאהבות בעיר כאישה הפוגשת את אביר חלומותיה. הבטן התכווצ'צ'ה הלב דפק, וברגע אמרתי להילה "כאן אני רוצה את התיאטרון שלי".

 

מכאן הכל החל להתגלגל. עוד באותו הערב. זו היתה תקופה של לפני בחירות לראשות העיר, כל ראשי העיר המתעתדים ואנשים חשובים נוספים נכחו במקום המסיבה. הילה: "בטוחה?" אני: "יותר מתמיד" ומיד הילה החלה להפגיש אותי- אח"מ אח"מ, באומרה "זו פנינה רינצלר, במאית, מעוניינת להקים תיאטרון פרינג' בעיר". ולפני בחירות כמו בלפני בחירות - קיבלתי ים של הבטחות יפות.

 

תמונה: אבי ניניו

 

אספתי מקבץ אמנים, חברים שיצרו איתי ביצירות קודמות, רובם מ "7 בום", כאלו שמוכנים לעבור עימי את הדרך. כולל הילה, שתיאמה פגישות לרוב. שלושה חודשים מזמן מסיבת סוף הקיץ בלוד, ארזתי ארגזים ו-17 שנות חיים בתל אביב ועברתי ללוד. מבלי למצמץ. ובכל פגישה התנהלה השיחה כעובדה מחויכת, אני מקימה תיאטרון כאן בעיר. האג'נדה והחזון לפרטיו כבר היו מוכנים משלב מוקדם, מנוסחים היטב, לא רק על הדף. ידעתי איך בדיוק אני רוצה את היוזמה הזו באופן מפורט, כולל התקציבים הנדרשים, החלל הנדרש, הסבלנות הנדרשת.

 

לעריית לוד לא היתה בעיה כלל, גם מתוקף העובדה שהיוזמה השתלבה היטב עם חלומו של יאיר רביבו, ראש העיר, להקים כאן תיאטרון בועט, וגם מהסיבה הפשוטה שמראש נאמר לי שהעזרה היחידה שיוכלו לתמוך בה הוא מתן חלל. את כל השאר אצטרך להשיג בעצמי. מתוקף היותי מתהלכת בעולם כיוצרת מציאות, לא דאגתי לכלום. השחקנים, כמוני, הסכימו ליצור ללא תשלום. מהר מאוד קיימנו את החלק הראשון בחזון ויצאנו אל הקהילה- גם בסיורים וגם באירועים תיאטרוניים ברחוב. פאתן זנאתי, מהמרכז היהודי-ערבי שיקאגו, פתחה בפנינו את הדלת לחלל חזרות, התמקמנו. יצרנו בהשראת המקום ותוך כדי יצירה גם גיששתי לגבי אפשרויות תמיכה. לקח זמן עד שהעירייה התרגלה אלינו באמת (אני מדברת על האמת הזו שמעבר לאוקיי הראשוני). דבר שהיה מקובל עליי לחלוטין - באה לעיר קבוצת אמנים, שאינם מוכרים, ומבקשת ליצור. לגיטימי לחלוטין בעיני שיש הצורך להכיר אותנו קודם. ובמערכת יחסים כמו במערכת יחסים, כשמסתברת התמורה הטובה, נוצר רצון טבעי בשיתוף פעולה.

 

תמונה: אבי ניניו

 

נראה שמעל הכל די ברור שאני אוהבת את העיר הזו, גם אם לא גדלתי בה. שחשוב לנו ליצור בתוכה ומתוכה. חלק מאמני האנסמבל עברו לגור בלוד עם הזמן. כמיטב המסורת שהבאתי עימי מהתיאטראות הצפוניים, אנו משלבים אוכל בהצגות, דבר שהתחבר מעולה ללוד המלאה בריחות וטעמים. יצרנו סיור כחלק מהצגה בעיר העתיקה, הקמנו די מהר קבוצת תיאטרון קהילתי בעיר, קיבלנו חלל נוסף לעבודה באדיבותה של אמיליה קודיש (אישה מחוללת ניסים בענייני יוזמות)  בספרייה הציבורית לדורות. התחלנו בהתנדבות - שריאל יגודניק, יוצר באנסמבל ואנוכי. היום קבוצה זו נתמכת ע"י מפעל הפיס והפכה להיות לשופר העיר. בנוסף הקמנו להקת תיאטרון לנוער, בתמיכת העיריה, זאת גם קבוצת עתודה, אנו יוצרים דור חדש של שחקנים שגדלו בעיר במטרה שיצטרפו לאנסמבל המקצועי במהלך השנים. שתי קבוצות אלו מייצגות את העיר גם ברחבי הארץ.

 

יש שינסחו זאת כיוזמה, אני קוראת לזה פרוייקט חיים והוא גדל מרגע לרגע, כשביחד עם קבוצת אמנים טוטאליים אני מדלגת מעבר לכל המכשולים ורואה בעיני מטרה אחת ברורה - לרחף מעבר לכל מה שקורה כאן, לתקשר דרך התיאטרון ככלי מיטיב של שיח בין בני אנוש.

6 הקינוחים הכי מושחתים שחייבים לטעום בחו"ל

בלי מזומן: הדרך הכי חכמה להשתמש בכסף בחו"ל

הכי מחופשות באתר