יותר מכל זמרת אחרת, נדמה שלורד היא תופעה נפלה עלינו משמיים. לא פלא שיש בה משהו חייזרי, נועז, שונה מכל אחת אחרת שמככבת לצידה במצעדים. היא רק בת 20 (וחצי, בעצם זה עוד גיל שסופרים בו חצאים), אבל כבר כמה שנים מככבת כאחת הזמרות הכי בולטות, מסקרנות ומצליחות בעולם הפופ. בעולם שבו המוני זמרות רודפות אחרי אותו החלום, מנסות במשך שנים לבנות את מה שהיא השיגה כמעט בין לילה ומוציאות אלפי שירים שלא זוכים לגרם מתשומת הלב לה היא זכתה, המקרה של אלה ייליש אוקונור הוא בגדר נס.

למרות שלעיתים קרובות נדמה שבתחום הזה ההצלחה נופלת לאו דווקא בחלקם של אלו הראויים לה, במקרה של לורד נראה שמדובר בידיים הכי ראויות שיש. היא אמנם צעירה באופן מרגיז, אך הכישרון הרב תחומי שלה הוא כזה שאפילו דיוויד בואי לא יכול היה לעבור עליו בשקט, הראש האינטיליגנטי והשקול שעל כתפיה מוכיח שגיל הוא רק מספר, ושאולי באמת יש דבר כזה "נשמה עתיקה", כזו שמורישה חוכמת חיים גם לאלו שעוד לא הפכו לבגירים לפי החוק.

סיפור ההצלחה של לורד

חייזרית, נועזת, לא כמו כולן. צילום: יחסי ציבור יוניברסל

אלה מריה לאני ייליש אוקונור, המתהדרת בשם מלא ארוך לפחות כמו זה של מלכת הפופ מדונה עצמה, נולדה בפרבר של אוקלנד ניו זילנד ב-7 בנובמבר ב-1996. אמה סוניה ייליש נולדה למשפחת מהגרים מקרואטיה, ובניו זילנד היא ידועה כמשוררת עטורת פרסים. אביה, ויק אוקונור, הוא מהנדס אזרחי ממוצא אירי. בניגוד למה שהשם המלא יכול לרמוז, השניים אינם גרושים – למעשה, הם רק התארסו לפני שלוש שנים, אחרי 30 שנות זוגיות והרבה אחרי לידת בתם אלה, אחיה אנג'לו ואחיותיה ג'רי ואינדיה.

"אנחנו מהמשפחות הקולניות והמשוגעות יותר. כולנו סופר יצירתיים ואימפולסיביים", העידה בעבר לורד על המשפחה בת 6 הנפשות. "זו היתה סביבה טובה ללמוד בה איך להביע את דעתי, ולהיות חריפה, ובלתי מתנצלת. באופן מוזר, אני הבת הכי שקטה במשפחה. לקח לי זמן להצליח למצוא קול, במובן של לתקשר עם אנשים".

מגיל צעיר מאוד לורד עבדה קשה ונערכה לרגע בו תפרוץ לחיינו, על אף שגם היא לא שיערה שהוא יגיע כל כך מהר. היא היתה רק בת 16 כשהוציאה את "Royals", השיר שסלל לה את מסלול ההמראה הישר לצמרת פירמידת הפופ והפך אותה תוך שבועות ספורים לזמרת שעומדת בשורה אחת עם ענקיות כמו טיילור סוויפט וביונסה.

לורד עם קניה ווסט

בהרף עין הצטרפה לשורה הראשונה של עולם הפופ. עם קניה ווסט, מתוך האינסטגרם של לורד

כבר בגיל 5 אלה הצטרפה לחוג דרמה ופיתחה את הצד היצירתי שבה, בעוד אימה עודדה אותה לכתוב ולשאוב השראות ממגוון ז'אנרים שונים. "היא היתה נותנת לי תערובת של ספרי ילדים וספרי מבוגרים גם, לא היו ספרים שהיה אסור עליי לקרוא", היא מספרת, וחושפת שקראה ספרים של קארבר ואת "התפסן בשדה השיפון" בגיל צעיר מאוד. היא מציינת את אימה כאחת ההשפעות על סגנון הכתיבה שלה. מבחינה מוזיקלית, לורד הצביעה על שורה ארוכה של אמנים שהשפיעו עליה – מענקי אינדי עכשיוויים כמו תום יורק ובכלל רדיוהד, ג'יימס בלייק וארקייד פייר ועד לכוכבי פופ כמו ליידי גאגא, ניקי מינאז', דרייק וקניה ווסט. גילה הצעיר לא מנע ממנה לחפור אחורה ולשאוב השראה מאגדות כמו פרינס, גרייס ג'ונס ואפילו ניל יאנג. את "Rumours" של פליטווד מק היא כינתה, בצדק, אלבום מושלם.

כמו כמעט כל אמן שנולד אחריו, דיוויד בואי השפיע רבות גם על הזמרת הצעירה, אולם מבין ההמונים שהושפעו ממנו, רק מעטים יכולים לומר שהם זכו לברכתו של המלך עצמו. "דיוויד אהב מאוד את לורד", סיפר לאחר מותו מייק גרסון, שעבד שנים לצד בואי. "הוא הרגיש שהיא העתיד של המוזיקה. היו להם כמה רגעים נהדרים יחד". אמנם מדובר במשימה קשה במיוחד, אבל לורד הצליחה להגיש ביצוע שהיה ממלא בגאווה את בואי עצמו במחווה לאחר מותו בטקס הבריט בשנה שעברה עם "Life on Mars".

צפו בביצוע כאן, החל מ-10:50:

את דרכה כמוזיקאית פעילה לורד החלה כבר בגיל 13. היא הקימה צמד מוזיקלי עם חברה לואיס מקדונלד שביצע בעיקר קאברים, "אלה ולואיס", אשר זכה להכרה מקומית והגיע לאוזני מפיקים בצמרת עולם המוזיקה, מחברת התקליטים יוניברסל. "התחלתי לכתוב מוזיקה כשהייתי בערך בת 12. חברת התקליטים שלי ראתה וידאו שלי מופיעה במופע כשרונות של בית הספר שלי".

באותה שנה היא כבר הוחתמה לחוזה בתאגיד הענק. במקביל להופעות תדירות לצד מקדונלד, לורד עברה שיעורי פיתוח קול פעמיים בשבוע במשך שנה. היא קראה סיפורים קצרים שלימדו אותה איך, לדבריה, לחבר מילים יחדיו. בגיל 15 היא כבר הופיעה עם שירים משלה, ופגשה את ג'ואל ליטל, איתו הקליטה את מיני האלבום הראשון שלה, "The Love Club", תוך שלושה שבועות בלבד.

אותו מיני אלבום יצא רשמית בתחילת 2013, וחשף את העולם למי שכיום אנו מכירים כ"לורד". את השם יוצא הדופן היא בחרה בצורה שרירותית למדי – החיבה הרבה שלה לעולם המלוכה, אשר ניכרת בשיריה, הובילה אותה לחפש שם במה בין תארים אריסטוקרטיים – שם תפסה את עיניה המילה "לורד". "זו מילה סופר גברית, אז הוספתי את ה-E כדי להפוך אותה לנשית", סיפרה באחד הראיונות הראשונים שלה למגזין טין ווג. "אהבתי את הצליל של המילה ואיך שזה נראה, אבל גם את איך שזה קצת שחצני".

כבר באותו מיני אלבום נכלל "Royals", אשר זוהה על ידי כמה בלוגים כהבטחה גדולה ובמהרה עשה את דרכו אל תחנות הרדיו המובילות. למרות שאנו חיים בעידן האינטרנט ולמרות כל המיתוסים על הצלחה על בסיס יוטיוב בלבד, נדיר שאמנית מתחילה כל כך מוצאת את דרכה אל הטופ בזכות שיר אחד בלבד, דרך כמה בלוגים. גם זמרות שהוחתמו כמוה בלייבלים ענקיים עושות עבודה קשה מאוד כדי לזכות בהצלחה שכזו, ובטח שלא בין לילה. כנראה שזהו כוחו של שיר אחד, פשוט, קולע, מקורי ומבריק בכל מובן, שמצליח לדבר אל כל כך הרבה אנשים.

אחרי "Royals" הגיעו להיטים נוספים, שהוכיחו שלא מדובר בזמרת של להיט אחד – למרות שלורד בקלות היתה יכולה ליפול לבור הזה. "Team", "Tennis Court", "Buzzcut Season" ושירים נוספים מהאלבום כולם הלכו אחרי אותו קו – הפקה פופית אלקטרונית אך ייחודית, מינימלית, כזו שמשאירה מקסימום מקום לקול המתפתל והייחודי של הזמרת, ומילים שכל מתבגר או כל מי שזוכר בחסד את גיל ההתבגרות יכול להזדהות איתן. זה בדיוק מה שהפך את אלבום הבכורה שלה "Pure Heroine" להצלחה כל כך גדולה, וזה בדיוק מה שהפך את לורד לענקית הפופ השונה בנוף שתמיד משאירה טעם של עוד.

אם לבחון את לורד אל מול כוכבות בנות גילה (וגם זה בהפרש של כמה שנים טובות), ביניהן טיילור סוויפט, סלינה גומז, אריאנה גרנדה ומיילי סיירוס, ההבדל העיקרי הוא הגישה המרעננת והבוגרת שלה לפופ אל מולן. אם סיירוס עוררה את מהומותיה בסקס, סמים ועירום, סוויפט בשירים על אקסים (מבלי להפחית בכבודה ולו לרגע), גרנדה ביכולות ווקאליות מופרכות וגומז... מודה, לא ברור לי למה, אצל לורד מדובר במשהו אחר לגמרי. היא נמנעה בשיטתיות מכל הנ"ל, שמרה על מבט מציאותי מאוד לחייהם של מתבגרים במאה ה-21, ולא בכדי מזוהה כקולו של דור, דור המילניאלים.

והיא עשתה זאת בצורה הכי אותנטית שיש. רעמת השיער, השפתיים המשונות, עצמות הלחיים הבולטות, העיניים המכשפות. היא רוקדת מוזר, מתלבשת ומתאפרת מוזר, היא לא נראית, מדברת, נשמעת או מתנהגת כמו אף כוכבת אחרת. וזה מה שכל כך מגניב בה. "בנות יפות לא יודעות את הדברים שאני יודעת / לך איתי, אני אחלוק את הדברים שהיא לא" – היא שרה ב"Magnets", הלהיט של הצמד Disclosure בו היא מתארחת. מי עוד היתה מעזה לשיר שורה כזו? וכמה שהיא נכונה.

לא מסתנוורת, לא מתבלבלת

איך צעירה בת 16 מתמודדת עם הצלחה מסחררת כל כך בגיל צעיר כל כך? לצערנו אנו מכירים מקרים רבים מדי בהם הסיפור הזה נגמר לא טוב והוביל להתרסקות חזיתית עם המציאות הלא תמיד זוהרת של החיים באור הזרקורים. למזלה של לורד, נראה שבמקרה שלה זה לא הסיפור כלל וכלל. כאמור, נדמה שלצעירה הזו יש חוכמה עתיקה שמנחה אותה, יחד עם קרקע מבוססת מאוד, משפחה וחברים תומכים, אהדה בקהילת המוזיקה וניהול חכם. לפחות עד כה. בדומה לחברתה הטובה טיילור סוויפט, לורד ידעה בדיוק מהי מהות משאלתה ולמה היא נכנסת, והיא לא מיהרה לאבד את העשתונות כשזה אכן קרה לה.

בארבע השנים שחלפו מאז שיצא אלבום הבכורה שלה, אחרי סיבוב הופעות מצליח, מכירות היסטריות והשמעות בלתי פוסקות של שיריה בכל העולם, פרסים מבטיחים ולא מעט שיאים שמתחילים רובם ככולם בצירוף "הזמרת הצעירה ביותר ש", לורד חזרה אל המחתרת. באותה המהירות שבה נחתה מן השמים, היה נדמה שהאדמה מיהרה לבלוע אותה.

בניגוד לזמרות רבות שנסקו באופן דומה לשלה, ומעדיפות להישאר רלוונטיות ללא הרף, לנצל את המומנטום ולא לפספס אף אייטם פוטנציאלי במדורי הרכילות, לורד בחרה בדרך ההפוכה. היא לא הפכה לבת בית בצהובונים, גם לא למילניאלית שמאפשרת למסך הפלאפון לשחרר ממנה כל רסן ונותנת דרור לכל אמרה שטותית ברשתות החברתיות. וזה לא שהיא לא מיומנת היטב ברשתות האלו, כן? כראוי למילניאלית שהיא. לא, לורד פשוט בחרה להיות מחושבת, לבחור בקפידה אירוח או שניים, לצוץ לרגע ובשאר הזמן לתת למתח לבעבע מתחת לשטח. לגרום לנו לחכות, כך שנגלה רק בסופן של 4 שנים תמימות איך הילדה שהכרנו כטינאייג'רית הפכה לעלמה צעירה.

לורד חוגגת 20 עם טיילור סוויפט

חוגגת 20 עם חברות, כמו טיילור סוויפט למשל. צילום מתוך האינסטגרם של לורד

הכיוון המוזיקלי של לורד מאוד השתנה בשנים הללו. מעבר לים מכנים את האלבום השני של להקה או אמן "Sophomore album", מונח שמתאר את השנה השנייה בתיכון (כיתה י' בארה"ב) ומעיד על ההשקפה והציפיות מאמן שמגיש לעולם את אלבומו השני – זה אמור להישמע בוגר יותר, מנוסה יותר. עבור הרבה אמנים האלבום השני אחרי ההצלחה הגדולה מהווה אפילו משבר לא קטן. לורד היתה מודעת לכך היטב עת רקחה את האלבום השני שלה. היא ידעה שגיל ההתבגרות, שהיה כל סוד קסמה באלבום הקודם, לא יעשה עימה חסד בסיבוב השני. היא בת 20 עכשיו, אישה צעירה, והיא צריכה להישמע בהתאם.

מי שאהב את לורד בזכות ההפקה הפופית יוצאת הדופן שלה באלבום הראשון, לא בטוח שיימצא עצמו בשיריה החדשים. עד כה, טרם צאת האלבום המלא, הזמרת שיחררה שני שירים כטעימה – הראשון, "Green Light", מציג את לורד בגרסת דאנס, האוס ליתר דיוק, עם צליל רטרו-ניינטיז אופנתי שגורם לה, לטעם כותבת מילים אלו לפחות, להישמע כמו כל זמרי וזמרות הוואן-היט-וונדר שמעטרים את המצעד הבריטי בשנה-שנתיים החולפות. "Liability", השיר השני שנחשף מהאלבום, הוא בלדת פסנתר פשוטה שלוקחת 180 מעלות מהשיר שקדם לה, וגם הוא חסר את הייחוד המוזיקלי שלורד התהדרה בו עד עתה.

ועדיין, גם הפעם לורד מוכיחה שהיא אחרת מכולן. הקול הייחודי שלה נותר בעינו, גם המילים מעוררות הזדהות, מביעות קול שאף אחת אחרת לא משמיעה. אלה הדברים שמשאירים את התקווה לאלבום מלא בהפתעות שלא מהעולם הזה מציאותית וקיימת – כי לורד, כמה שלא תנסה, אף פעם לא תהיה זמרת פופ רגילה. היא לא באמת יכולה ללכת אחרי הזרם, למרות שכך זה נשמע עד כה באלבום החדש. מי שהתוותה את הזרם ועיצבה במו ידיה סאונד חדש לפופ בעודה רק נערה מתבגרת, כנראה עוד תמצא עצמה מחדשת ומסקרנת את העולם.

העולם נחלק לשני סוגים של אמנים – אלו שרק מנסים להתאים עצמם ולציית לטרנדים הקיימים, שנשכח עוד יומיים או ממש ננסה לשכוח עוד שלושה, ואלו שמכתיבים אותם. כל הנתונים מצביעים על כך שלורד שייכת לקבוצה השניה. הרי בקלות היתה יכולה להישאר "אלה ייליש אוקונור", עוד מתבגרת שמעלה קאברים ליוטיוב ולא לעניין ממש אף אחד. לנו רק נותר לחכות ולשמוע מה יש לה עוד לומר. אם דיוויד בואי אמר, מי אנחנו שנטיל ספק?