לא קורה לי הרבה שאני הולכת לתערוכות. זה קצת אטי לי וקצת לא מובן לי וקצת פלצני לי. מה לעשות, לא אישה עמוקה.

אבל ככה פתאום, לפני שלושה ימים הזמינה אותי חברה "לתערוכה מקסימה חדשה" – פה עצרתי אותה ואמרתי לה שאם יש פה אקספרסיוניזם מתפרץ או קוביזם הומאני, אני בחוץ. למה להרוס לשאר האנשים את החוויה מהתערוכה אם אני אקטר מההתחלה ועד הסוף?

אז זהו, שזה ממש ממש לא מה שאתם חושבים, להיפך.

 

ואני אסביר:

במוז"א (מוזיאון ארץ ישראל שבתל אביב) נפתחה לפני כמה ימים תערוכה או מיצב, תחליטו איך שבא לכם, ששמה "ציפורי גיל". יותר מ-3000 ציפורים מרהיבות, קטנות, גדולות, צבעוניות, מצחיקות, שובבות ורציניות  - כולן עשויות בטכניקות שונות – מוצגות ופרושות ומתחבאות ומציצות במיצב מרגש במיוחד ב-3 רחבות דשא מוצלות בתוך שטח המוזיאון.

 

צילומים: טל גליק

 

 

זה לא רק מיצב נורא יפה ומרשים – זה גם פרויקט חברתי מיוחד במינו. כל הציפורים עוצרות הנשימה הן פרי יצירתם של אנשים בגיל השלישי. כולם וכולן בגיל 70 ומעלה, וכל ציפור וכל חלקת ציפורים היא סיפור מרגש בפני עצמו. כל המיזם הזה נעשה בהתנדבות וללא כוונת רווח, וכל המשתתפות והמשתתפים במיזם הגיעו מ-100 מרכזי הגיל השלישי ברחבי הארץ  - מרמת הגולן ועד חבל איילות שליד אילת.

 

את המיצב הזה הגתה ואצרה האמנית שלומית חפר, שלפני שלוש שנים הקימה את פרויקט "פורחים בגיל", גם במוז"א, ומילאה את כל המוזיאון באלפי פרחים צבעוניים וענקיים וגדולים וקטנים, גם הם כולם פרי עבודתם של בני הגיל השלישי. אל שלומית חפר הצטרפה גם רשת "מגדלי הים התיכון" ותמכה בפרויקט.

 

מה ראיתי שם, ולמה התרגשתי, תשאלו?

אז קודם כל – השפע והצבע והעושר.

דבר שני - הסיפורים שמאחורי היצירות המקסימות: למשל הסיפור של המרכז הירושלמי לנפגעי פעולות איבה שיצרו יוני שלום (כמה עשרות טובות) עם עלה של זית. שניים מהם, דוד ואורה, הם זוג שנקלע לסדרת פיגועים בירושלים (כן, פיצוץ ואח"כ עוד אחד) ודוד היה זה שמשך את אורה אחרי הפיגוע הראשון ובעצם הציל את חייה.שניהם נפצעו, אורה באורח קשה יותר. אחרי לא מעט שנים, הם הצטרפו לפרויקט הזה כחלק מתהליך ההחלמה. זה החלק שלהם במיצב:

 

צילום: טל גליק

 

ולמשל הסיפור של מרכז היום לחולי סרטן אידי מעגן בבאר שבע   שבנו טוטם (מהמם ביופיו, הייתי לוקחת אותו עכשיו הביתה) שמורכב מ-9 ציפורים, ואחת מהן היא ציפור ורודה ושורקת – כמחווה לעמותת אחת מתשע. הסיפור של הטוטמים האלה הוא באמת מיוחד במינו, בגלל פנינה קלניקר: פנינה היא אמנית וציירת שהגיע למרכז אידי מעגן באר שבע אחרי היעדרות ארוכה. היא החליטה שהיא לוקחת חלק בפרויקט אחרי שהוא כבר התחיל, והיתה מגיעה למרכז עם בעלה, ועם בלון חמצן, כדי לייצר את הציפור שלה בחלק מהפרויקט הגדול. חודש לפני סיום הפרויקט פנינה נפטרה, ואקטור הגיע יום יום למרכז, כדי לסיים את הציפור שעליה עמלה אשתו. הגיע כדי לסיים להגשים לה את החלום. וככה זה נראה:

 

צילום: טל גליק

 

אקטור ופנינה בזמן הכנת הציפורים:

 

ויש עוד המון המון דוגמאות. כל קבוצה מכל מרכז הכינה ציפורים או בעלי כנף ייחודית, ציפורי מים, ציפורים עפות, יש גם ציפורים נורא מצחיקות  (בכוונה), ציפורים מואנשות, טוטמים מדהימים, הומאז'ים לאמנים בינלאומים (מי אמר פיקאסו?), והכל בשלל טכניקות – מילה שלמדתי להשתמש בה רק אחרי התערוכה – פיסול בחימר, פסיפסים, ויטראז'ים, צביעה וחריטה, ועוד ועוד.

 

צילומים: טל גליק

 

 

את מוצאת את עצמך פוסעת במדשאות וצל עצים, מציצה על הפלמיניגואים שמציצים אלייך בחזרה, צוחקת על התרנגולות שצוחקות אלייך בחזרה, מתרגשת מהטוטמים, מגלה פתאום שיש 20 יונים צבעוניות על העץ לידך וכולן מקרמיקה, וכל מה שאת מרגישה הוא שאת פוסעת בתוך ים של שמחה וצחוק וקצת עצב והמון מחשבה ורגש וטבע ומגלה שכשיצאת – את טעונה בהמון מחשבות.

 

 

ראיתי שם זוגות מבוגרים שפסעו לאט לאט בשבילים ובחנו כל ציפור וכל סיפור, וראיתי משפחות עם תינוקות וילדים שרצו בין הציפורים והקשיבו להסבר של ההורים ורצו ללטף את החסידה ורצו לקחת הביתה את כל הציפורים הצוחקות. וראיתי זוג אוהבים אחד שהתיישב על ספסל ליד קבוצת הפינגווינים המפוסלת ואחרי שהם גמרו לצלם (דקה וחצי) הם ישבו עוד 15 דקות ורק הסתכלו. הזמן לא ממהר שם ואף אחד לא דוחק אותך להתקדם. אפשר לחזור על הסיבוב 3 פעמים כי בכל פעם אפשר לגלות משהו חדש ומקסים.

 

 

והכי יפה? שזה בגובה העיניים, תרתי משמע. שלומית חפר, האוצרת, אמרה את זה מעולה: "בני הגיל השלישי מלאים בסיפורים וצבעים וחוויות ולהט מעורר השראה לעשות ולהספיק. הרגיז אותי תמיד שבוחרים להתייחס אליהם כאל מוגבלים, חסרים או אומללים. לא הבנתי למה איש לא מראה את הצד האחר של האוכלוסיה הזאת, אותו צד עתיר חוכמת חיים ויצירתיות ואושר אופטימי. המיצג הנוכחי, השני במספר, מוכיח שוב עד כמה נפלאה האמנות בכל גיל, כמה תורמת לנפש, מרפאה ומחממת את הלב".

 

תלכו גם אם אתם צריכים עידוד וגם אם אתם במצב רוח מצוין – מבטיחה לכם שתצאו משם קצת קצת יותר אופטימיים. בעצם, הרבה יותר.

-----------------------------------------

ציפורי גיל, מוזיאון הארץ

אוצרת: שלומית חפר

עד: 31 באוקטובר 2017

למחירים, שעות כניסה ואפשרויות סיוריום באתר המוזיאון