ואני לא ידעתי שאני כזה

דני רובס גילה דבר מזעזע על עצמו. עד סוף הטור הוא מתאושש

אתם מכירים הרי המון אנשים שעוד לפני שהם פוצים את פיהם אתם יודעים בדיוק מה הם עומדים להגיד:

הדוד הבלתי נסבל שתמיד יספר את אותה בדיחה דלוחה על הרבי הכומר והעז, החבר שמייד ייקח כל דבר לויכוח פוליטי סוער וחסר תוחלת, הידידה שמתחילה כל משפט ב"קראתי ב'לאישה' ש..." או השותף מהעבודה שגם באמצע שיחה אישית חשופה ונוקבת יתקע תמיד את ההתחממות הגלובלית ומצב המיחזור בסביבה.

יש אנשים שיש אצלם מוטיב חוזר שכבר עבר ליד אוזנכם כמה וכמה וכמה פעמים בעבר,  והם יכולים להיות ניג'וס לא קטן לפעמים.

כשמדובר בבני אדם מן הישוב זה קל. אתה מסמן בקריצה לבת הזוג, מבליע חיוך ועושה עם השפתיים את התנועות עם המילים הבלתי נמנעות העומדות להגיע.

והן מגיעות ברוב המקרים. כמו שעון.

אבל הטור שלי עוסק בעיקר בבני אדם שכותבים שירים. גם שם, אפילו בלי לשים לב, יש את הרבי והעז המטאפוריים של הדוד המדושן ההוא. רק שהכל עטוף במוסיקה  והיא לפעמים כל כך יפה שאתם נוטים לסלוח וברוב הפעמים אפילו לא לשים לב.

אתם הרי יודעים שאם מדובר בשיר של שלמה ארצי קרוב לודאי שמישהו באיזשהו שלב יצא בריקוד, בשירים של ארקדי דוכין הדיכאון יתחלף רק ברוחניות, אביב גפן בדרך כלל יבכה את הדור שלו ויחפש אהבה ושלום, והסיכוי שעמיר בניון או אריאל זילבר ילחינו את הסכמי אוסלו לא ממש גדול.

אין  למשל צל של ספק שחשבון התמלוגים של היושב במרומים זינק פלאים, מהרגע שחבורת מגלי הדת התופחת והולכת הבינה את הפוטנציאל. תחת הכותרים "בורא עולם" "אלוקים"  "אדושם"  "ריבונו של עולם"  ודומיהם אתם יכולים לזמזם את המילים מלאות הכוונה והרוחניות בחלק נכבד מהמקרים עוד לפני שהשיר התחיל.

ובהתאם לגל הצונאמי האחרון במוסיקה הישראלית, ברור לכם כשמש באמצע אוגוסט שאם אתם שומעים שיר מזרחי הארד-קור הדמעות העצב והבדידות יהיו שיאי הפזמון ברוב המקרים, או שבעיניים חולמניות תסתלסל "ההיא האחת והיחידה" והלב יתחרז עם כאב ובא לציון גואל.

לפני כמה ימים מישהי הסבה את תשומת ליבי למוטיבים חוזרים בשירים שלי.

אני אפילו לא שמתי לב כמה פעמים אני משתמש במילה "קפה" בשירים שלי.

כמו "לפעמים במטבח דרך כוס קפה, היא חושבת שהוא עדיין די יפה" מתוך "בדרך אל האושר",  או "ואז LUCY IN THE SKY  טלטל אותי לקום,  A DAY IN THE LIFE קפה מהקומקום..."  מתוך "רכבות" ועוד המון אחרים ( אני שותה רק תה, דרך אגב...) .

או החתול ההוא שקפץ מבוהל מתוך עגלת אשפה ב"אני בא הביתה מהלילה" וגווע ברעב ב"משהו חדש מתחיל".

או השימוש המופרז שלי במילה "אור" או במוטיבים של אוכל וריח כסימן לתחושה של בית.

האם יכול להיות שכמו הדוד המעצבן ההוא, יש אנשים ששומעים את השירים שלי ומתחילים לעשות עם השפתיים "דאבינג" למילים שלי, עליהן אני חוזר בלי לשים לב? האם מישהי קורצת לחברתה ומסמנת לה בבעיטה קטנה מתחת לשולחן כשהקפה או החתול פורצים לשירים שלי? 

נסו לעשות לעצמכם מבחן. קחו את הזמר או הכותב שאתם הכי אוהבים ונסו לבדוק כמה פעמים חוזרים מוטיבים שכבר שמעתם בשירים שלו. אתם תהיו בהלם כשתגלו שכמו כל דוד, חבר, ידידה או שותף מהעבודה  - גם הכותבים הכי גדולים ואהובים יכולים לפעמים ליפול למלכודת הדוד, הרבי, הכומר והעז.   

כמה פעמים תוכלו למצוא את המילה "קפה" בטקסט?