הספר  החדש שיוצא לאור בקרוב, טוען (ולא לראשונה), כי ג'ק המרטש, הרוצח הסדרתי שפעל בלונדון במשך 10 שבועות בסתיו של שנת 1880, היה בעצם אישה. הספר הנקרא "ידה של אישה" (בתרגום חופשי) נכתב על ידי ג'ון מוריס, פרקליט בעברו, הטוען כי הרוצחת הייתה ליזי וויליאמס, שהייתה אשתו של סר ג'ון וויליאמס, הרופא המלכותי.

 

עוד ב- Onlife:

 

אגב, סר וויליאמס היה בזמנו אחד החשודים, משום שהיה ברור שג'ק המרטש הוא בעל ידע רפואי נרחב -  קורבנותיו של הרוצח נמצאו עם גרון משוסף ומחלקן נלקחו איברים פנימיים. לדברי מוריס, בין ההוכחות לכך שמדובר באישה, נמצאת העובדה שאף אחת מהנשים שנרצחו לא הותקפה מינית, ודבריה האישיים של אחת הנרצחות הונחו ליד גופתה "בצורה נשית".

 

האם יש באמת הבדל בין רציחות נשיות לבין רציחות גבריות?  פרופ' ארנון אדלשטיין, מומחה בקרימינולוגיה, חוקר ומרצה במכללה האקדמית ספיר ובמכללה האקדמית לחינוך ע"ש קיי בבאר-שבע, טוען שלא רק שקיים הבדל, אלא שמדובר בהבדל מהותי: "בתקופה בה התרחשו הרציחות, נשים יכלו לפעול כרוצחות סדרתיות רק בתחומי תפקידי המגדר שלהן: כרעיות ואמהות בבית; כאחיות סיעודיות בבתי חולים ובבתי אבות או במערכת החינוך וכדומה. נשים לא הסתובבו ברחובות ורצחו זונות". (כל הקורבנות של ג'ק המרטש היו זונות).

גברים משספים, נשים מרעילות

פרופ' אדלשטיין שחיבר, בין השאר את הספר "רצח מרובה קורבנות" הבוחן את הקטגוריות השונות ברצח המוני וברצח סדרתי, טוען כי בתקופה הוויקטוריאנית בה התרחשו הרציחות, נשים ביצעו רציחות בדרך כלל באמצעות רעל. "נשים השתמשו במגוון סוגי רעלים שהיו זמינים להדברת מזיקים, בחניקת חולים באמצעות כרית או בהזרקת תרופות במנה מוגזמת".

 

פרופ' אדלשטיין מוסיף וטוען כי לאורך ההיסטוריה של רצח המוני בידי נשים, אין ולו מקרה אחד בו אישה רצחה זונות. לדבריו, טענת מחברי הספר החדש לפיה אחת הקורבנות נרצחה בגלל "שהתחילה" עם בעלה של הרוצחת, תמוהה מאוד. "ראשית, זונה לא "מתחילה" עם לקוחותיה" הוא אומר. "שנית, היא הייתה אמורה לרצוח אותה בחמת זעם ולהסתפק בקורבן האחד, ולא הייתה פונה לרצח סדרתי. לכל היותר היא הייתה מבעירה באש את ביתה של הזונה או כאמור, רוצחת רק אותה".

 

פרופ' אדלשטיין מתייחס לנקודה נוספת ברציחות, והיא לקיחת המזכרות. "נשים רוצחות סדרתיות, לא נוהגות לקחת מזכרות מגופת הקורבן. מנגד, גברים רוצחים סדרתיים, כמו ג'ק המרטש, נוהגים לעשות כך מסיבות מיניות וכדי להזכר בחוויה", הוא טוען.

 

 לא רק זאת, הוא מוסיף כי רוצחות סדרתיות נמנעות מכל מגע עם המשטרה, על מנת שלא להתגלות. מנגד, חלק מהגברים הרוצחים הסדרתיים נהנים להתל במשטרה, הם מרגישים ביטחון רב שלא ייתפסו, עד שהם לועגים למשטרה כפי שג'ק המרטש כתב:  catch me if you can

 

איפה ההוכחה המדעית?

ומעל לכל, ההוכחה כי מדובר באישה  צריכה להיות מדעית לחלוטין לטענתו של פרופ' אדלשטיין. "כדי להוכיח טענה שג'ק המרטש היה למעשה אישה, היה צריך להוכיח שני דברים:

  • האחד- לקשור בין מי שכבר נפטרה מחמת זקנה לבין מקרי הרצח. דבר זה לא נעשה בספרות הקרימינולוגית עד לרגע זה, וגם לא ניתן יהיה להוכיחו משום שב-1889 לא הייתה בדיקת  DNA  ולא ניתן לקשור כיום בין שרידי הגופות לרוצח.
  • "השני- בדיקת  DNA שאכן שרידי הגופה שמייחסים לה את הרציחות היא אישה ולא גבר. כל עוד התנאי הראשון לא התקיים, הרי שאנו מדברים על קוריוז ולא על אמת מדעית".

 

כך שלמרות שמאז ג'ק המרטש היו רוצחים סדרתיים הרבה יותר קטלניים, דמותו הפכה להיות כמעט מיתולוגית, והוא היווה בסיס לעשרות ספרים, סרטים וסדרות טלוויזיה.  לדברי פרופ' אדלשטיין, מדובר במזל. "הוא זכה להילה מיתית משום שהוא היה הרוצח הסדרתי הראשון שזכה לפרסום תקשורתי. זה בדיוק מה שהרוצחים מחפשים, וזה בדיוק מה שאנחנו מעניקים להם".