קצת קשה לבחור את הספר הטוב ביותר שקראתי בחיים, לשמחתי הם רבים. אומנם לא כמו הספרים הגרועים שקראתי בחיי, אבל פה ושם מוצא לו הקורא העיקש מגדלור באפילת ים השגרה הבוגדני. מישהו אמר פעם, כנראה בבדיחות-דעת מרירה, שאדם צריך לקרוא רק חמישה או שישה ספרים טובים בחייו, אך לשם כך עליו לקרוא אלפים.

 

עוד ב- Onlife

 

וכך פותח הקורא שלנו ספר לפי תומו, הרי חבר אנין טעם המליץ לו, רע זה לא יכול להיות. לרוב הוא מעקם את האף, אך יש שהוא נלכד בכף. המילים מהפנטות, העיניים אצות-רצות, מחפשות, לוגמות בצמא, וזה הרי קורה כל כך מעט פעמים. אך כשהנס אכן מתרחש, דבר לא ישווה לו. הקורא מפקיר את שנתו למרות שעל הבוקר יש לו פגישה חשובה, מוותר על הטלויזיה והמחשב, מתרגש בסוד עמו ועם עצמו בלבד, ולקראת הסוף משתדל להאט, כדי שלא ייגמר לו. ומה לעשות שדווקא הסוף מתעקש לטוס?

 

ודאי קראתי כמה אלפי ספרים בחיי, לכל הפחות, ולצערי כבר לא קל לי להתרגש מספר. באמת עליו להיכתב היטב, לשאת רעיונות חדשים באריזה מקורית ומעוררת רגש ואמון, אמון על כך שהשקרים והבדיות שרקם הסופר "קרו באמת". כי בסופו של דבר זה מה שהופך ספר למצוין: היכולת שלו להחזיר את הקורא המבוגר למצב של ילד שמקשיב לסיפור באמון ובהשתאות.

 

ספר נדיר כזה התגלגל לידי לפני מספר חודשים, "סטונר" מאת האמריקני ג'ון ויליאמס. זה לא ספר חדש, הוא התפרסם לפני כמעט 50 שנים, והפך במרוצת הזמן ל"ספר של סופרים", כלומר ליצירה שהיא מופת למי שכותב למחייתו, דוגמה ל"איך יש לכתוב".

 

 

 לפני כעשור יצאה בארצות הברית מהדורה מחודשת שלו, והוא זכה להצלחה גורפת ותורגם גם לעברית, לשמחתי הרבה בתשומת הלב רבת התבונה של שרון פרמינגר.

 

זה לא ספר עליז. הוא קטן ושקט וגותי ומדכא, ואפילו מעט מקאברי. משורטטת לאורכו עלילת חייו של ויליאם סטונר, שנולד למשפחה מרודה ונשלח ללמוד חקלאות באוניברסיטה, שם גילה את חדוות הדעת והלמידה והפך בסופו של דבר למרצה לספרות שהוא כריזמטי וחסר כל כריזמה בו-זמנית.

 

הוא מנהל חיים פשוטים וסולידיים עם רעיה נוירוטית, שהופכת את בתם המשותפת לקורבן יחסיהם החולים, אדיש לתככי המוסד האקדמי, ולעת הסיום גם לגורל המר והבנאלי שממתין אי בזה לכולנו: המוות.

 

ועם זאת: זה ספר יפה. כל כך יפה. ועדין ושקט ואינטימי, המים שעליהם שט הקורא כאן רוגעים רק לכאורה, ודווקא משום כך כל אדווה קלה שויליאמס משגר מכה בקורא בעוצמה, העצב סטאטי, וכל שמחה זעירה ונדירה היא אדירה.

 

הרומן השני למבוגרים של יונתן יבין, "שמר-בית" ראה אור השנה בהוצאת עם עובד