אנו מתקרבים אל עונת המלפפונים, זו שבה נראה על המסך קטן (ההולך וגדל באינצ'ים אך מתכווץ בתוכן ובדרישות שהוא מציב) שלל שידורים חוזרים של אורנה דץ, תוכניות בישול רעשניות ופסטיבל מספרי סיפורים. אבל לא בטוח שבאמת ראינו כבר הכל.

 

עוד ב- Onlife

 

במאמר שכתב לאחרונה ב-Entertainment Weakly הציג העיתונאי סטפן לי פיץ' (פורמט להגשת רעיון לסרט או לסדרה) מפורט להחריד, ספק-רציני ספק-בדיחה, לריאליטי כתיבה טלוויזיוני. כבר ראינו בטלוויזיה אנשים וילדים ששרים, מנגנים, רוקדים, מבשלים, שורדים, עונים על שאלות טריוויה, מנצחים מול מאה, עפים על המיליון ועפים מבומבילות ענק אל המים. אבל איך מצלמים כתיבה? הפעולה הזאת בודדה כל כך, משעממת כל כך למתבונן מן החוץ.

 

אז הנה, דמיינו לכם את הלהיט "מי יהיה רב המכר הבא של ישראל?": מקבץ כותבים-בפוטנציה, טיפוסים מוקצנים וצבעוניים כמו בכל ריאליטי כמובן, נסגרים בווילה אי שם באזור השרון ומסופקים להם בלוקי כתיבה צהובים, מחשבים ניידים, קפה, סיגריות וקצת אלכוהול. ג'קוזי, בניגוד למה שהייתם אולי רוצים לראות, לא יהיה כאן. גם לא גיא זוארץ, תודה לאל.

 

את הכותבים ילווה צוות עורכים ספרותיים מנוסה שיעבוד איתם על משימות בכתבי היד שלהם, ובכל כמה פרקים תהיה הופעת אורח מפתיעה של סופר מוכר. פתאום יגיע אל הווילה איזה עמוס עוז או יהודית קציר (טוב, לצערי סביר יותר שיגויסו יוכי ברנדס ורם אורן), כדי להפיח קצת השראה בכותבים ומשב רוח רענן בדפי הבלוקים הצהובים.

 

כתבי היד והקטעים שנכתבים במסגרת המשימות יהיו זמינים באתר האינטרנט של הערוץ המשדר, כדי שהגולשים יוכלו להשתלח באם-אמם כאוות נפשם, או לקחת חלק במשימות אונליין משותפות, כמו כתיבת המשך לסיפור וכולי.

 

בדיוק כמו במקרה של מגדל פחזניות או ביצוע עגמומי לשיר של שלמה ארצי, השופטים – סופרים או עורכים בעצמם – יוכלו לקטול בשידור חי את ביצועיהם של הכותבים, להקריא בטון נלעג קטעים שכתבו וגם לאפשר למשתתפים האחרים בתוכנית לבקר ללא מעצורים את סגנון הכתיבה. מעין סדנת כתיבה מהגיהינום, רק בלי גורדון רמזי. ובכל שבוע יביט צוות השופטים במבט אמפתי באחד המועמדים, ויגיד לו: "לצערנו, לא נוכל להוציא אותך לאור".

 

ומה הפרס הגדול? חוזה חלומות עם הוצאה לאור, כמובן. או לפחות הבטחה שלא ישתפו אותך במבצעי ארבעה ב-100 לשנתיים-שלוש, נדמה שזה הטרנד הספרותי בימים אלו.

 

אבל האם אי פעם נצפה בתוכנית כתיבה כזו? האם היא תקרב קהלים חדשים אל עולם הכתיבה? אחרי כל פרק בתוכנית "מאסטר שף", כך נשמע לא מעט מפי מאנשים המצויים בתחום, נרשמה נהירה אל החנויות המתמחות כדי לרכוש נוגט או השד-יודע-איזה-חומר-גלם-הופיע-שם. אולי אחרי "מי יהיה רב המכר הבא של ישראל?" נראה עלייה בהשתתפות בסדנאות כתיבה, בחיבור שירי הייקו חידתיים ובמכירת בלוקי כתיבה צהובים?

 

אבל רגע, אנחנו ממש לא זקוקים לכותבים נוספים בארץ. אנו זקוקים לקוראים נוספים. אנו משופעים גם כך בגרפומנים, בקולות חדשים, בתאוות פרסום בלתי נשלטת שמציפה את הוצאות הספרים בכתבי יד. אבל אין לנו מספיק קוראים טובים, כאלה שיעריכו ספרות טובה, מעמיקה, לפעמים תובענית. אין לנו מספיק קוראים שיאפשרו להוציא כאן ספרי שירה, לקנות ספרים שלא במשקל, לשלם יותר למתרגמים, לעורכים למגיהים, להפוך קולות ספרותיים חד-פעמיים לרבי מכר במקום מותחנים גנריים.

 

סדנת כתיבה מצולמת, עם מבט פנימה אל הדמויות המעניינות שמשתתפות בה, יכולה להיות דבר מרתק. אבל אולי הגיע הזמן לצלם סדנת קריאה. כל קורא לעצמו במשך חמישים דקות בכורסה, ליד החלון או במיטה, בשקט מוחלט. אולי לוגם מכוס הקפה מדי פעם. מצטלם מצוין, לא?

 

הבלוג הרפובליקה הספרותית