רוב החברים שלי, בני 32, בדיוק כמוני, שמורים היטב. הם גרים עדיין בדירות תל אביביות שכורות, יושבים כל יום בבתי הקפה השכונתיים, יוצאים למקומות הנכונים, ובאופן כללי מזכירים את אותו משפט שנוטים לאמץ קצת אחרי גיל 30: "גיל הוא רק מספר בתעודת זהות".

 

עוד באון לייף:

 

אבל יש את אלו שהתחתנו, יצרו דור המשך, פרנסה ראויה או פחות, חינכו את דור ההמשך וגם קצת את עצמם להפוך לאנשי משפחה, ובעיקר הזקינו מבחינה מורלית וויזואלית בעוד שבע שנים לפחות. כך לפחות זה נראה כשהקטן צורח, הגדול קודח והמינוס בבנק תופח. "תסתכלו עליהם ותראו אותנו", לא ממש משחק במקרה הזה תפקיד. לפחות ככה אני רוצה להאמין.

 

זו הסיבה שאני ואולי עוד כמה מכחישי סטטוס בחיים, לא מצפים בכיליון עיניים לעונת האיחוד של "חברים". אחרי 63 מועמדויות לאמי, 6 זכיות, רייטינג שהגיע בעונה האחרונה לכמעט 21 מיליון צופים ותשע שנות היעדרות מהמסך הקטן, הגיע סוף סוף אחרי ציפייה ארוכה הידיעה על האיחוד המיוחל.

 

היינו ילדים וזה היה מזמן. קאסט חברים

 

האיחוד: שמועה או אמת מזעזעת?

זה התחיל בשמועה שהתרוצצה ברחבי הרשת בעקבות פרסומים לא מהימנים אבל מעוררי תקווה, המשיך בהכחשות מעורפלות שהפכו להכחשה אחת גדולה ששיחררה לאוויר רווי התקווה מרתה קאופמן, אחת מיוצרי הסידרה. את הגולל סתמה באופן סופי החברה ג'ניפר אניסטון שסיפרה אתמול לאלן דג'נרס באמריקנית מנומסת שאין וגם לו יהיו דברים בגו. ההסבר הסופי, לפחות זה שסיפקה קאופמן משקף לא רע את פגעי הזמן: "'חברים" היא תוכנית על תקופה שבה חברים היו המשפחה שלך. ברגע שכבר יש לך משפחה, אין בכך יותר צורך".

למרות שקאמבק הוא סוג של סגירת מעגל המלווה בתחושת נוסטלגיה מתוקה, לא בטוח שאנחנו באמת רוצים לדעת לאיזה אדם בוגר, אחראי ושקול גדלו החברים הכייפים שלנו מפעם להיות.ג'ואי, מוניקה, צ'נדלר, רייצ'ל, רוס ופיבי שהיו ועודם חברי הטלוויזיה הכי טובים והכי מגניבים שיכלו להיות לנו, מלווים אותנו עד היום בשידורים חוזרים על בסיס יומי כמעט, וגם באמצעות ציטוטי קאלט בלתי נשכחים ומחוות גוף שהפכו לחלק אינטגרלי מהשיח התרבותי. הם גרים במקום הכי מגניב-תל אביב של ניו יורק, נראים מצויין, רעננים, אופטימיים ומקיימים מודל חברות המושתת על תמיכה, עידוד, חוסר שיפוטיות והרבה מאוד פאן. מי לא היה רוצה כאלה חברים?

 

הם גם אלו שלימדו אותנו לשחרר את הקפיצות המנטאלית וליהנות עד עמקי הנשמה מנושאי הכלום עליהם התבססו רוב פרקי הסידרה: החל מהמכנסיים החדשים של ג'ואי דרך בחור ערום בחלון ממול ועד ה"אונגי"- מצב של עירנות מוחלטת שהווה בסיס לאחד הפרקים היותר אהובים. שום מסר, שום מוסר ושום מסרים תת תודעתיים. רק כיף גדול שעושים אנשים יפים.

 

רוס מסביר לעמך למה כדאי להיזהר מהאונגי:

עזבו אותנו מהאיחוד

אבל עברנו הרבה מאז הפגישה הראשונה אי שם בשנת 94. הספקנו להתאהב, להשתחרר מהצבא, לטייל בעולם, ללמוד, להיות מובטלים, להתאהב פעם נוספת, להתחתן, לעשות ילדים, להשמין, להתגרש ולאבד חלק ניכר מהשיער. הסתכלנו למציאות בעיניים במבט מפוכח, הבנו שגם החברים הכי טובים שלנו מהתיכון, מהצבא ומהלימודים הם דבר חליף. ועכשיו, אחרי שלמדנו להסתדר הכי טוב שאפשר עם מה שנשאר, הדבר האחרון שאנחנו רוצים הוא לראות את החברים הכי טובים שלנו מהטלויזיה, באותו מצב.

 

לא משנה כמה טוב יכתבו יוצרי הסידרה את עונת האיחוד, לא משנה כמה טוב ישוחקו התפקידים, בשורה התחתונה מדובר במראה מציאותית חדה ואכזרית של מה שהתחולל גם אצלנו במהלך תשע השנים. רוס כנראה יגדל להיות אדם ניורוטי ומופנם עם שני ילדים שרואים בו את דמות ההורה המביך, ג'ואי של שנת 2013 עדיין מחפש את עצמו בתחום המשחק ובינתיים משלים הכנסה בהדרכת סדנאות למשחק מול מצלמה. בזמנו החופשי הוא מסרב להכיר בפער בין מה שקורה אצלו בפנים לדמות השמנמה הנשקפת אליו מהמראה, ומביך בנות צעירות מדי איתן הוא מתחיל בטקטיקת "?"'How you doinשלא ממש קוצרת הצלחה.

 

מוניקה וצ'נדלר הם אנשי משפחה בכל רמ"ח איבריהם, ורק לפעמים כשמיסטר בינג חוזר מספיק מוקדם ממשרד הביטוח בו הוא עושה חיל, ורק במידה שמוניקה עדיין לא גמורה, הם מצליחים להגניב רבע שעה של אהבה מתוקה. את קורותיהן של פיבי ורייצ'ל אתם כבר יכולים להשלים לבד.

 

קאמבק הוא דבר מסוכן, במיוחד אחרי כל- כך הרבה שנים ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בתכנית שהיתה במשך עשור קונצנזוס מוחלט. יוצרי "סיינפלד" למשל, הבינו שהסיכוי לאיחוד מוצלח שישחזר את הצלחת הסידרה קלוש, ולכן בחרו באופציה הנבונה ביותר בדמות מספר הפצעות של כוכבי הסידרה ב"תרגיע" של לארי דיוויד כחלק מההכנות לאיחוד המיוחל. היה באקט הזה משהו מחדש, מרענן ובעיקר כזה שלא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות ולכן גם מאזן את רף הציפיות לכאלו שיכולות להיות מסופקות באמצעות כתיבה טובה.

במאי מתוכננת הסדרה "משפחה בהפרעה" לחזור ל- "Netflix" לעונת איחוד. במקרה הזה, המעריצים שמכירים את חומר הגלם- דמויות מגוחכות ומוקצנות עד תיעוב, לא מצפים להתפתחות עלילתית. כל מה שהם מחכים לו זו מנה גדושה של צחוק, הומור אגרסיבי משובח ומשחקי מילים מטונפים.

 

הקשר שלנו ל"חברים" לעומת זאת, לא עובד רק על צחוקים, אלא מתבסס על חיבור אמיתי לדמויות עצמן, ואותן דמויות, החברים הוותיקים שלנו, עברו לא מעט במהלך תשע השנים: צ'נדלר הפך למת'יו פרי, שחקן שניסה את מזלו במספר סדרות ששרדו בקושי עונה ולא הותירו חותם, דיוויד שווימר AKA  רוס גלר הוא במאי אינדי, רייצ'ל שייכת למסך הגדול על תקן השחקנית הזאת שמביאים לסרט כשמחפשים מישהי יפה שגם יודעת להצחיק , מוניקה יפת הנפש גדלה להיות קוגרית מרתיעה, ג'ואי של חברים הוא ג'ואי מותש ועייף יותר בספין אוף "ג'ואי" ואחר כך מגלם סאטירה של עצמו ב"אפיסודז" המצוינת, ועקבותיה של ליסה קודרו עדיין בגדר תעלומה. החברים הפסיקו מזמן להיות חברים. הם אנשים בדיוק כמונו, ובחיים שלנו אין את אותו קסם שבזכותו הכל בסוף מסתדר. בחיים שלנו רוס ורייצ'ל לא תמיד יסיימו יחד. ואם הם לא, אז למה בכלל להחזיר אותם?

גם אם הם יפים, שופעי צ'ארם, עדיין מצחיקים ושמורים ויזואלית היטב עם נוכחות מינורית של בוטוקס באזור קמטי ההבעה, יש דברים שנועדו להישאר זיכרון מתוק, צעיר ונטול דאגות. בדיוק כמונו דאז.