שרון סטון סיפרה בשבוע שעבר בראיון למגזין New You, שבהוליווד מנסים לגרום לה לעבור מתיחת פנים כבר שנים, והיא אפילו כמעט נכנעה פעם, ו"ניצלה" ברגע האחרון. "מנתחים פלסטיים לא מפסיקים להציע לי לעשות מתיחת פנים. אפילו קבעתי כבר תור, אבל אז הסתכלתי בתמונות שלי ושאלתי את עצמי 'מה הם מתכוונים להרים?".

 

השחקנית בת ה-55, שנראה כאילו פניה, המשקל שלה ובאופן כללי כל מאפיין חיצוני קיים קפאו בזמן מאז הניינטיז (היי, אולי בגלל זה היא חברה כל כך טובה של פרס?) היא אחת השחקניות הבכירות היחידות בהוליווד, שמציפה את בעיית המראה בגיל מבוגר ואת התאווה הבלתי נשלטת לשיפורים וניתוחים קוסמטיים שנכפים על נשים בגילאים מתקדמים על ידי התעשייה. "אני לא חושבת שיש משהו לא בסדר עם ניתוחים פלסטיים, הם נהדרים, אבל זה לא בסדר לעוות את עצמך (...)  הפנים שלך מעידות על הגיל שלך ועל החווית שצברת. אני בכלל חושבת שצריך לחייב מטופלים ללכת לפגישה טיפולית לפני ניתוח פלסטי. זה צריך להיות חלק מהדרישות".

 

העובדה שכוכבת בסדר גודל של שרון סטון מקבלת הצעות לניתוחים פלסטיים על בסיס חודשי לא צריכה להפתיע אף אחת. זה לא שהשחקנית באמת צריכה אותם (כי היא ממש לא), אלא שהיא פשוט חיה בסביבה שמאלצת אותה לחשוב על זה ברצינות. בין אם מדובר בלחץ ציבורי עקיף או בדרישת האולפנים שמצוינת בחוזה: יותר ויותר שחקניות הוליוודיות מוצאות את עצמן מתחת לסכין המנתחים מתוך כוונה להפוך את החמישים לעשרים החדש.

 

 

המרדף הבלתי פוסק אחרי הנעורים על גבי ומחוץ למסך גובה מחיר כבד, שלא בהכרח יבוא מאוחר יותר לידי ביטוי בתפקידים שווים. קתרין זיטה ג'ונס או מלאני גריפית נראות כאילו קפאו בזמן, אבל זה ממש לא אומר שמחכה להן תסריט איכותי או תפקיד עם בשר שהן יכולות לנעוץ בו שיניים עסיסיות ולתת שואו של עשרות שנות ניסיון. למרות משטר הנעורים, היופי והרזון שכופה הוליווד על כל השחקניות שלה בהבטחה לקריירה מספקת, מעטות הן הנשים שזוכות לה.

 

תחשבו על זה. הרי כשאומרים "ניתוח פלסטי" ו"הוליווד" באותו משפט, מיד עולה דמותה של מג ראיין לראש. השחקנית שפרצה בקומדיות רומנטיות בשנות התשעים ונחשבה לכוכבת - על החלה בתהליך שיפצור עצמי מאסיבי שבסופו הפכה לפאנץ' ליין מהלך שצהובוני העולם שמחים לגלגל. ראיין היא אולי הדוגמא הבולטת ביותר לכוכבת שניסתה להילחם בזמן ואכלה אותה בגדול, אבל אנחנו רואות את קורבנות הטרנד מבעד לכל מסך אפשרי, ומדובר בנשים מהשורה הראשונה של הוליווד: גולדי הון היפהפייה נראית כאילו הפקירה את פניה לניסוי כימי, ניקול קידמן לא הצליחה לחייך כבר חמש שנים, רנה זלווגר הפכה את הבעת הפנים המוזרה שלה לקבועה, ואפילו אנג'לינה ג'ולי, היפה בנשים, עברה כמה החלקות בוטוקס כדי למזער את השפעות הזמן וההרעבה העצמית. כל הנשים ברשימה כבר הוכיחו את עצמן כשחקניות רציניות ובשלב זה של חייהן הן כבר אמורות להתלבט בין תסריט אינדי משובח או בלוקבסטר קייצי ולא להתבזות שוב בקומדיה רומנטית סוג ז' שתגיע ישר לכבלים.

 

קורבנות סכין הניתוחים: ניקול קידמן, מלאני גריפית' ומג ראיין

 

אבל הבעיה האמיתית היא בכלל לא במרדף האינסופי – שלא יגמר לעולם – אחרי עור צח ומתוח, אלא אחרי תפקידים ראויים לנשים מעל גיל 35 (או רחמנא ליצלן, 45) שכבר בקושי נכתבים בהוליווד. על כל הלן מירן, סוזן סרנדון או מריל סטריפ (שנחרדות מתעשיית הפלסטיק) עומדות עשרות שחקניות מוכשרות בנות ארבעים פלוס-פלוס שלא מוצאות עבודה. חלקן מבינות שצריך לחשוב מחוץ לקופסא ועוברות לעבוד בטלוויזיה (גלן קלוז, רובין רייט), שם מפנקים בשנים האחרונות נשים בתפקידים מדהימים. ואילו אלה שנותרות מאחור דועכות לאיטן, עוברות עוד ניתוח פלסטי, עוד טיפול בוטוקס ועוד טיפול חדשני להצרת ואגינה, בתקווה כי יוכלו להתחלף עם בנות העשרים והשלושים שמגיעות בהמוניהן לאולפנים, ובפועל הופכות למפלצות פלסטיק שמאבדות תזוזה ורגש בפנים.

 

המצב הזה, סביר להניח, לא יוכל להימשך לנצח. תמיד יהיו שחקניות צעירות שיבקשו להחליף את המבוגרות ויציעו פנים רעננות בפחות כסף. תוסיפו לכך את העובדה שמעמדם של רוב השחקנים הגדולים כמושכי קהל נמצא בירידה מתמדת ותבינו שדרוש שינוי מהותי - גם מצד תסריטאי הוליווד שיתבקשו לכתוב תסריטים ריאליסטיים יותר שלא פונים רק לגברים בני 18-35 (הרוב המוחלט של רוכשי הכרטיסים באמריקה) וגם מצדנו, הצופות. ברגע שנתגמל סרטים טובים שבהן מופיעות נשים בוגרות שעדיין נמצאות עם כל האיברים המקוריים שלהן, שנדבר עליהם, שנצפה בהם, אולי אז יגיע השינוי.