"האורחת הבאה שלי כתבה להיטים שהגיעו למקום הראשון לאמנים כמו מדונה, ריהאנה וביונסה", הציגה אלן דג'נרס בשבוע שעבר את היוצרת האוסטרלית סיה פרלר בתכניתה, "כשהיא מופיעה היא בוחרת שלא לעמוד עם הפנים למצלמה – אבל תאמינו לי שזו היא, שרה חי בהופעה נדירה מאוד, אנא קבלו את סיה המדהימה". בארבע וקצת הדקות הבאות שיחזרה סיה בעזרת הרקדנית המוכשרת מאדי זיגלר, בת ה-11 בלבד, את הסרטון לסינגל שלה שחורך את תחנות הרדיו ברחבי העולם, "שנדליר". הקליפ כבר זכה ליותר מ- 7 מיליון צפיות לפני השידור, מספר שהכפיל את עצמו בימים הספורים שחלפו מאז ומתקרב נכון לרגע זה ל-15 מיליון – מבלי לחשוף את עצמה לקהל, באולפן או בבית, אפילו לרגע אחד.

משך כל השיר עמדה סיה כשגבה מופנה בפינת החדר-במה, לא מראה פנים, מאופרות או לא מאופרות, מחייכות או לא מחייכות, במסר די ברור: אני כאן כדי לצרוח את הנשמה שלי במסווה של שיר פופ, לא כדי לדגמן או לשחק תפקיד, ומי שזה לא מתאים לו – שיתנדנד מהשנדליר. כיצד הגיעה היוצרת האוסטרלית הקצת אקסצנטרית ומשונה, אישה כבת ארבעים, שאינה נראית בכלל כמו הכוכבניות שלהן כתבה להיטים, ובעיקר ובאופן גלוי אחת שלא משחקת את המשחק התקשורתי המצופה מכוכבות מוזיקה,למעמד של יוצרת להיטי ענק, ולמקום המאפשר לה לבחור שלא לשחק את המשחק בכלל, למכור אך ורק את הקול והכשרון שלה, ועדיין לקחת את כל הקופה?

השנדליר כמצב קבוע של התרסקות

נכון לשנת 2014, סיה הפכה איכשהו ליוסי גיספן של תעשיית הפופ העולמית, עם שירים שכתבה בנוסף לשמות הגדולים שמנתה כבר אלן גם לבריטני ספירס, אמינם, קיילי מינוג, שאקירה, ג'ניפר לופז, סלין דיון ורבים אחרים. דרכם ובאמצעות סינגלים שנתפרו היטב למידותיהם הצליחה כיוצרת להגיע עד היום אל ההמונים הרבה יותר מאשר דרך אלבומיה שלה ודרך שיתופי הפעולה שלה עם הרכבים כמו Zero7, שנטו להיות עד היום אלבומי פולרויד קטנים, אינדיים ואלקטרוניים באופיים ואמנותיים בהרבה. כשחושבים על זה לרגע, סיה רגילה במובן מסויים לעמוד כבר על במות מבלי להראות את פניה, כמי שאחראית לעיצוב הסאונד של הפופ הבינלאומי בשנים האחרונות, וכמי שכבר שולבה בקולה בלבד בלהיטים שכתבה, כמו Titanium לדיוויד גטה ו-Wild Ones לפלו ריידה.

אלא שהפעם לא ממש מדובר בלהיט מסיבות מהסוג המוכר. אם בוחנים לרגע את המילים החזקות שמלוות את השיר, מבינים שיותר ממטאפורה לראוותנות, השנדליר מייצג מצב קבוע של התרסקות. השיר מתאר התמודדות יומיומית של אישה שמאבדת את עצמה לעולם חיי הלילה, אולי אפילו לאלכוהוליזם, בניסיון לחמוק מהתמודדות עם חייה. האם הסתרת הפנים של סיה אצל אלן והיעדרותה מהקליפ המקורי היא דרך לחזק את הפואנטה או דרך לרמוז לנו באופן שקוף יותר שמדובר כאן בשיר אוטוביוגרפי? יותר מכל זו כנראה אמירה לפיה אמן אינו שייך לקהל ואינו מחויב לספק אף סחורה מעבר למה שהוא מעוניין לספק. כמו שמציינת אלן, זו בחירה, ניצול של פריבילגיה שהורווחה בזיעת אפיים, ואחת מודעת במיוחד כשמדובר באותה אישה שמלבישה מוזיקלית את הנשים המתפשטות ביותר על מסך הטלוויזיה שלכם.

קורעת לב ורחבות ריקודים

למרות שתמיד נטתה לסולידיות ותפיסת מרחק מעין המצלמה, ההצלחה אינה זרה לסיה, גם אם היא עצמה זרה לפולחן האישיות הנלווה להערצת כוכבות פופ, נראה שמאז ומתמיד חיבק אותה עולם הבידור, הטלוויזיה והקולנוע. "Breathe Me" מאלבומה השלישי נבחר להיות שיר הנושא המלווה את עונתה האחרונה של סדרת המופת "עמוק באדמה" (כך נכנסה לחיי לפני כעשור באופן אישי) והפסקול לדקות האחרונות בפינאלה של התכנית והכיר אותה למעריצים חדשים רבים, אך להצלחה הכי גדולה שלה כאמנית סולו זכתה עם הסינגל "Soon We'll Be Found" מ-2008, שחצה גם את חומות גלגל"צ וזכה להשמעות רבות בארץ. "שנדליר" הטרי כבר מספיק לעשות סימנים של הלהיט הכי גדול שראינו אי פעם מסיה, אולי אפילו יותר מ"דיאמונדז" שכתבה לריהאנה (וקשור קשר הדוק ל"שנדליר" מבחינה תמטית, גם אם הפוך לו לגמרי רגשית).

רבות נכתב כבר על הסבל הגדול, עם או בלי מרכאות, של ידוענים ואמנים החשופים לעין הציבור. מהתקלויות קלות עם הפפראצי ועד לאסונות כמו זה של הנסיכה דיאנה, החשיפה של מפורסמים לעולם אינה מוגבלת רק לאולפני הטלוויזיה ועמודי העיתון, וזה משחק שככל הנראה סיה איננה מעוניינת לקחת בו חלק. הסתרת הפנים יכולה גם להחשב כאקט פחדני, המעביר מסר של בושה וחוסר רצון או יכולת להתמודד עם הציפיות והאידיאלים מזמרות מצליחות. אולם כאן יש משנה שלמה וסדורה. לפני כחצי שנה כתבה סיה במגזין בילבורד מניפסט נגד פרסום, בו כתבה בין היתר "אם מישהו חוץ מאנשים מפורסמים היה יודע איך זה, הוא לעולם לא היה רוצה להיות מפורסם" ומתארת את יחסה של המדיה למפורסמים, כיחס של חמות בעייתית ועוקצנית ש"שואלת אותי אם אני כל כך לא מושכת מתחת לבגדים האלה, שהבן שלה לא רוצה לזיין אותי יותר".

מראה מראה שעל הקיר

סיה היא לא חלק מהמשחק במובן רחב הרבה יותר מהעדרות תקשורתית יזומה: לא תמצאו תמונות סלפי שלה מטקסים באינסטגרם הפרטי ולא סרטונים הוליוודיים קצרצרים עם כל המגה סלבס להם היא כותבת. לא תקראו טור שלה על שימור עור הפנים לקראת גיל ארבעים באתרי לייפסטייל, לא ציוצים אכזריים על טעויות של קולגות בטוויטר, ולמרבה הצער כנראה שלא תשמעו לעולם גם מה דעתה על יתר שמלות הערב, בסיקור שטיח אדום-כלשהו.

בעולם שבו אינסוף אנשים שאין להם כשרון או גרם של אמירה נאבקים על הזכות להדחף קדימה בשורות הריאליטי, עולם שבו כוכבי התרבות שלנו נולדים בזמן אמת מולנו בטלוויזיה, שבו קים קרדישאן וקנייה ווסט מעטרים שערי מגזינים פשוט מעצם קיומם, וכוכבות נוצרות בזכות קלטות סקס מודלפות, סיה מנסה לעשות בדיוק את ההפך, להיות מפורסמת באנונימיות שלה מתוך רעיון שהאמנות שלה, המוזיקה שלה, צריכה לעמוד בפני עצמה. בשביל זה היא לא צריכה למכור לנו לא את הפנים ולא את הגוף שלה, וייתכן שיותר מכל שיר, יפה וקורע לב ורחבות ריקודים ככל שיהיה, זוהי תרומתה הגדולה ביותר לתעשיית המוזיקה ולמאזיניה, ולא משנה מה תהיה ההשפעה של אותה בחירה על מידת הצלחתה, או איך נראות הפנים שלה כשהיא קמה בבוקר אחרי לילה של התנדנדות על השנדליר וייבוש הדמעות.