כמעט שנה עברה מאז שמוניקה לווינסקי פתחה את הפה. במאי האחרון פרסם המגזין ואניטי פייר את טורה של מי שהתפרסמה בעקבות הרומן עם נשיא ארצות הברית לשעבר ביל קלינטון,  בו היא סוף סוף העניקה את הזווית שלה לשערוריית השמלה והזרע. כעת, בהרצאה מרתקת שלה עבור "טד", היא שוב משתמשת בסיפור שלה על מנת להבהיר עד כמה השיימינג הפך לחלק מרכזי ואפילו מוביל בתרבות שלנו. ועד כמה הוא הרסני.

 

עוד באון לייף: 

 

"בגיל 22 התאהבתי בבוס שלי. אולי גם אתם התאהבתם בבוס שלכם, אבל שלא כמוני הבוס שלכם לא היה נשיא ארצות הברית", סיפרה לווינסקי, ואז ביקשה מאלו שלא עשו טעויות בגיל 22 להרים ידיים, מיותר לציין שאף אחד מהקהל לא הרים יד. "ב-1998, אחרי שנסחפתי לתוך רומן לא ראוי, נסחפתי גם לתוך פרשיה פוליטית, משפטית ותקשורתית בממדים שלא ראינו".

 

לווינסקי מזכירה איך רק עד לפני כמה שנים, צרכנו את החדשות שלנו באמצעות שלוש דרכים: "קריאה בעיתונים ובמגזינים, שמיעה ברדיו או צפייה בטלוויזיה, זה היה הכל. אבל זה לא היה הגורל שלי. במקום, הסקנדל הזה הגיע אליכם בחסות המהפכה הדיגיטלית".  

על פי לווינסקי, היא הפכה בין לילה הפכה מדמות פרטית, אנונימית, לכזו שמושפלת בציבור, ובכל העולם. "הייתי 'החולה האפס' שאיבד את השם הטוב שלו בקנה מידה עולמי כמעט בבת אחת... זה אומנם היה לפני הרשתות החברתיות, אבל אנשים עדיין יכלו להגיב ברשת, לשלוח סיפורים עלי וכמובן לפרסם בדיחות אכזריות". לווינסקי לא מתנערת מהטעויות שעשתה, אבל לדבריה התגובות והביקורות שהיא קיבלה לא הופנו כלפי הסיפור "אלא אליי באופן אישי – אני מותגתי כזונה, מופקרת, קלה להשגה וכמובן – האישה האחרת. כשזה קרה לי, לפני 17 שנה, לא היה לזה שם. היום זה נקרא הטרדה ובריונות ברשת".

 

"ראיתי ימים שחורים מאוד", מוניקה לווינסקי. תמונה: Shutterstock

 

במהלך ההרצאה, הסבירה לווינסקי כי המטרה שלה ב'יציאה מהארון' היא למנוע פגיעה באנשים אחרים. הפרשה שלה התפרסמה לאחר שחברה חשפה הקלטות של שיחות פרטיות ביניהן, בהן שיתפה לווינסקי ביחסים וברגשות שלה כלפי קלינטון. "זה לא דבר שקרה הרבה, וב'זה' אני מתכוונת לגניבת מילים פרטיים, מעשים, שיחות או תמונות ואז הפיכתם לציבוריים, מבלי הסכמה, ללא הקשר או חמלה". בהקשר הזה, היא מזכירה גם את ג'ניפר לורנס ושאר הסלבריטאים שתמונות עירום שלהם נגנבו והופצו, או חלופת המכתבים של עובדי חברת סוני, שנחשפה לאחרונה וגרמה לרעש בתעשיית הקולנוע.  

 

לדבריה של לווינסקי – לא שאנחנו צריכים אותה על מנת לשים לב לזה – היום זה כבר קורה כל יום, כל הזמן. ולא רק לאנשים ציבוריים שבמידה מסוימת ויתרו מראש על הפרטיות שלהם, אלא גם לאנשים פרטיים לגמרי, לרוב כאלו שגם ככה נמצאים בעמדת נחיתות, כמו נשים או חברי הקהילה הגאה.  

 

לווינסקי מזכירה את הסיפור ששימש עבורה כנקודת מפנה, שלאחריו החלה להסתכל על הבריונות וההצקות שמסביבה בצורה אחרת: התאבדות של צעיר בן 18, שקפץ אל מותו ב-2010 לאחר שחבריו לקולג' צילמו אותו ללא ידיעתו יחד עם גבר אחר והפיצו את התמונות ברשת. לווינסקי סיפרה כי אמה לקחה את הסיפור הזה באופן קשה במיוחד, משום שהוא החזיר אותה אל 1998. "חיינו מחדש את הזמנים בהם היא ישבה ליד המיטה שלי כל לילה", היא מספרת עם דמעות בעיניים, "חיינו מחדש את הזמנים בהם התקלחתי עם דלת פתוחה, וחיינו מחדש את הזמנים בהם שני ההורים שלי פחדו שאני אהיה מושפלת למוות, מילולית". עוד היא מוסיפה כי "היום, ליותר ויותר הורים אין את ההזדמנות לעזור ליקרים שלהם. היום יותר מדי הורים שומעים על ההשפלות והסבל של הילדים שלהם רק כשזה כבר מאוחר מדי".  

 

אמנם הרשת מפיצה מידע, מאחדת בין קרובים, מצילה חיים ומתחילה מהפכות, אבל לדברי לווינסקי היא גם גרמה לבריונות ולשיימינג להתפשט. "בכל יום אנשים ברשת, במיוחד צעירים שלא מספיק מפותחים כדי להתמודד עם זה, סובלים מהשפלות עד שהם לא מסוגלים לראות איך הם חיים ביום שאחרי, ולמרבה הטרגיות, יש כאלו שבאמת לא מצליחים". לטענתה, "יש מחיר אישי מאוד גבוה להשפלה בציבור והצמיחה של האינטרנט העלתה את המחיר הזה".  

 

לווינסקי גם קוראת להפסיק עם ההשפלות ולהספיק לעשות כסף על חשבון הסבל של האחר. "אנחנו זקוקים למהפכה חברתית, השפלה ציבורית שכבר הפכה לספורט דמים חייבת להיפסק וזה הזמן להתערבות באינטרנט ובחברה שלנו. השינוי צריך להתחיל בצעד קטן אבל לא קל: לחזור לערכים ישנים – חמלה ואמפטיה. ראיתי ימים שחורים מאוד בחיים שלי, וזו היתה החמלה והאמפתיה של המשפחה, חברים ואנשי מקצוע ולפעמים גם של זרים שהצילה אותי. אפילו אמפתיה מאדם אחד יכולה לעשות שינוי". הדרך, לדבירה, היא להתחיל לעלות פוסטים חיוביים על אנשים ועל ידי כך להילחם בבריונות, "אנחנו צריכים לתקשר ברשת עם חמלה", היא אומרת, "לצרוך חדשות עם חמלה ולהיכנס לכתבות עם חמלה".

 

"לא רוצה להשתמש בהומור שלי כדי לתרום לתרבות של פרפקציוניזם", קתי גריפין
תמונה: Shutterstock
 

עם כל הכבוד לכאב שעבר על לווינסקי אי אז ב-1998, אין ספק שאילו המקרה שלה היה מתפוצץ היום, היא היתה זוכה להשפלה מרובה בהרבה – מה שרק ממחיש עד כמה האטימות שלנו כלפי פגיעה באחר הולכת וגדלה ועד כמה הפכנו לצמאי דם. באופן אירוני, ההרצאה שלה מתפרסמת כמה ימים לאחר ההכרזה של קתי גריפין כי היא מתפטרת מהנחיית משטרת האופנה של ערוץ E, לאחר שידור שבע תוכניות בלבד. על פי גריפין, הסיבה לעזיבה היתה חוסר הרצון שלה לשתף פעולה עם הקו המנחה של התוכנית, אותו הגדירה ג'ואן ריברס המנוחה ושבמסגרתו אפשר ללעוג לאנשים, ובמיוחד לנשים, על הגוף שלהן. בין השאר כתבה גריפין: "אני לא רוצה להשתמש בהומור שלי כדי לתרום לתרבות של פרפקציוניזם בלתי ניתן להשגה וחוסר סובלנות כלפי השונה".

 

אומנם העזיבה של גריפין קצת מעוררת תהיה, אחרי הכל היא מראש הצטרפה לתוכנית ששיימניג הוא פחות או יותר הבסיס שלה, אבל אולי באמת היא חשבה שיהיה אפשר לעשות אותו באופן שונה, אולי כפי שלווינסקי אמרה – עם קצת יותר חמלה ועם יותר התייחסות לעניין עצמו, כלומר אופנה, ופחות לאדם ולמהותו. העמידה של שתי הנשים האלו מול הקונצנזוס ומול גופים גדולים, יכולה לסמן תחילתו של שינוי ומעבר לתקשורת בריונית פחות ורגישה יותר- גם במדיה וגם באופן אישי. טוב, לפחות עבור האופטימיים שבינינו.