ליזה מילר (סטאון פוסטר) היא אישה בת 40 שהתגרשה מבעלה אחרי שזה הפסיד את כל כספם, וצריכה לחזור לשוק העבודה שממנו נעדרה במשך במשך 15 שנה. מהר מאוד היא מגלה שלהיעדרות משוק העבודה יש מחיר, וכי כדי להצליח למצוא עבודה את חייבת להמציא את שנות ה-20 שלך מחדש. במילים אחרות, מילר, כוכבת הסדרה "Younger" (צעירה יותר) של היוצר דארן סטאר - האמון גם על 'סקס והעיר הגדולה' - משנה את לבושה, מוחקת כל עדות מעברה שעלולה להעיד על גילה האמיתי, ומוצאת עבודה כבת 26. הכול הודות לגנים שלה ולעזרה שמגישה לה חברה טובה.

לכאורה, הסדרה מציבה את הקושי של מילר במציאת עבודה ככזה שנעוץ בגילה. ובמובנים מסוימים זה נכון. אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שבמהלך ריאיון עבודה - שבו היא עדין לא מנסה להסתיר את גילה - הקושי הגדול מתעורר לנוכח העובדה שבמשך ה-15 שנים האחרונות היא עבדה בתור אם ועקרת בית. ככזו, מי שמראיינות אותה מטילות בספק בעיקר עם ההיכרות שיכולה להיות לה עם השינויים שחלו בשוק ההוצאה לאור מאז, עם דגש על השימוש הנרחב ברשתות חברתיות ככלי שיווק מרכזי.

המשמעות של זה היא שלצד הדרה על בסיס גיל, שוק העבודה הנוכחי - שמתאפיין בחוסר יציבות ואי-רציפות - מחייב שלא נפסיק להיות חלק ממנו לרגע, כי כל יציאה החוצה כמוה כיציאה מהמשחק. במצב הזה חלומות על גידול ילדים הם משהו שכדאי לוותר עליו, אם אין בנמצא גב כלכלי שיוכל להחזיק אותך. על חלומות בגדר לקיחת טיים-אאוט אין בכלל מה לדבר. למעשה, גם גידול ילדים מתוקף העובדה שיקר יותר לצאת לעבודה אם משכורתך אינה הרבה מעל הממוצע, היא אולי האפשרות הכלכלית הנכונה בטווח המיידי, אבל בטווח הרחוק היא חושפת אותך לסיכון, כמו זה שפגשה מילר.

אין מנוס אלא להיצמד ללשון אישה, לצערי. שכן בשנת 2015 חלוקת התפקידים בבית ואל מול הילדים עדין עומדת על כנה, והסיכויים הם שההיעדרות משוק העבודה תהיה של האישה, גבוהה יותר מאשר של הגבר. אם עקב תפיסות חברתיות שאבד עליהן הכלח, אבל בפועל נראה שלא נס ליחן, ואם בגלל שמשכורתה הקטנה יותר לרוב של האישה, הישארותן של נשים בבית היא לרוב ברירת מחדל, שלפרקים נתפסת גם ככלכלית יותר לתא המשפחתי. על כך ניתן להוסיף כמובן את העובדה שעדין לא נהוג שגברים יוצאים לחופשות לידה, ולכן גם מי מהם שאכן חושקים בכך, ספק אם אכן יבואו לבוס שלהם ויבקשו זאת ממנו.

בנוסף, ודווקא בגלל שמילר עוברת כבת 26 (גם אם כבת 26 מבוגרת למדי במובן הפנימי, ולא החיצוני), עולה השאלה איך יכול להיות שבעולם שבו תעשיית הקרמים והניתוחים הפלסטיים אינה חדלה מלפרוח, הגיל - כמספר - עדין מצליח לשמר את כוחו. מן הראוי היה שאם רבות מאתנו משתעבדות לסט חדש של עינויים כדי לשמור את העור מתוח, ונגררות להוצאות מופרכות לטובת כך שנעבור כיותר צעירות, אז דווקא הגיל יאבד את מהרלוונטיות שלו.

עד כה שודרו רק 4 פרקים, ואפשר לקוות שאולי בהמשך סטאר ינסה להראות לנו שמילר מצליחה להמשיך ולהחזיק בעבודה שלה, כמו גם במאהב שלה, גם אחרי שגילה ייחשף. כך או כך, זה לא יגיד הרבה על המציאות שלנו - אותה מציאות שבה באופן פרדוקסלי דווקא אותו צורך להיראות מתוקתקת, ולשים על גופך את הבגדים הנכונים שזה עתה ירדו מהמסלול, בעוד שיערך מתהדר בהחלקה ו/או בפן עם גלים, גורמים לדמויות שאמורות להיות צעירות, להיראות מבוגרות יותר מגילן.

במובן הזה, אולי זו נקודת האור של הסדרה החביבה אך לא מסעירה הזו: גיל זה דבר אחד, ואפשר להסתיר אותו לפעמים, אבל לרוב אי אפשר. ומרתיח ומדכא עד כמה שעצם הצורך להסתיר את הגיל יהיה, בסופו של יום להרגיש צעירה זה כבר עניין אחר לגמרי. אחרי ככלות הכל, דווקא העובדה שמילר כבר לא נדרשת לגדל את בתה, והיא נמצאת בנקודה בחיים שבה היא נדרשת להתחיל מההתחלה, היא זו שמאפשרת לה שחרור שספק אם היה לה בשנים הקודמות, אפילו בשנות ה-20 לחייה.

ישנו מיתוס על השנים הללו, שמצליח להחזיק מעמד יפה הודות להרבה מאוד אלכוהול ומסיבות שלא פעם מלוות אותו: המיתוס הזה אומר ששנות ה-20? לחיינו הן פרק של שחרור ופורקן - שנייה אחרי התיכון וכמה רגעים לפני ההתמסדות. הלכה למעשה, לא פעם אלה שנים מבולבלות, עמוסות בחוסר ביטחון, שלא פעם את לא אוחזת במהלכן עדין בעצמי שלך. אלה שנים של חיפוש, ולאו דווקא מסעיר. ככאלה, הן אולי יכולות להיות מתוייגות כפרועות עבור חלקנו, אבל ספק אם שם התואר ?משוחררות? אכן יכול לאפיין אותן.