יש מגמה של שינוי לגבי תפישת היופי הנשי. זה נכון שעדיין המגמה השלטת, בעיקר בעולם האופנה, היא של נשים רזות, אבל הרבה נשים היום מתקוממות נגד זה ואומרות מספיק.

אני חושבת שעם השתלטות הפוטושופ מצד אחד והגברת המודעות למחלות כמו אנורקסיה מצד שני, החברה שלנו מתחילה להבין שיש כל מיני מודלים של יופי. אפשר לראות את זה בצורה מאוד משמעותית על השטיחים האדומים בארצות הברית. המודלים החדשים הן ביונסה, סקרלט ג'והנסון כריסטינה הנדריקס וג'ניפר לופז. כל אחת מהן אומרת בגלוי "אני אוהבת את הקימורים שלי". המסר הזה חשוב בעיקר לנערות. לכל אחת מאיתנו יש את המשקל שהגוף שלה רוצה להיות בו. אני לא אומרת שצריך להיות במשקל עודף. זה מאוד לא בריא.

 

הפסקתי לעשות דיאטות לפני שנים.

אני לא אוכלת ג'אנק פוד. אני מקפידה על אוכל בריא, לא אוכלת אוכל מעובד או מטוגן, אבל זה בא ממקום של מה שהגוף דורש ולא ממקום של למנוע מעצמי. אם בא לי שוקולד אני אוכלת שוקולד. הגוף שלי לא רוצה להיות מידה 36.

אם באמת נקשיב לגוף שלנו נגלה שמספיקה לנו עוגיה אחת ולא את כל החבילה.

 

לא תמיד היה לי נוח בגוף שלי. ממש לא.

כשאני הייתי נערה לא התאמתי למודל המתבקש. תמיד היה לי חזה ואגן וכשהייתי בתיכון לא התאמתי למודל. נחשבתי יפה אבל לא הייתי דוגמנית. כשהייתי בתיכון ופנו אליי בהצעות לדגמן תמיד אמרו לי לרזות שניים שלושה קילו. "רק תרדי קצת במשקל". אז הייתי יורדת ועולה בחזרה. אף פעם לא הייתי שמנה אבל לא הייתי רזה. לא הייתי מה שמקובל בעולם האופנה והייתי מתוסכלת מזה.

 

הקמפיינים שלי היום הם סוג של נקמה. לגמרי.

החיבור שלי עם ML הוא סוג של שליחות בשבילי ולכן הוא עובד. אני באמת עומדת מאחורי זה. כשהציעו לי את הקמפיין ידעתי שזו ההזדמנות שלי להביא את הנושא הזה למודעות הציבורית.

אני מייצגת אישה נורמלית מבחינת מידות. אני מקווה שאני יכולה להעביר את המסר כי הייצוג שלי הוא גם בגלל האישיות, בגלל מי שאני, ולא רק בגלל המראה.

 

אני קוראת טוקבקים. תמיד. אבל אני מבינה אנשים שלא מסוגלים לקרוא את זה.

צריך להיות עם המון הומור עצמי ולא לקחת את עצמך ברצינות כדי להתמודד עם זה.

אני לוקחת את  העבודה שלי ברצינות אבל לא את עצמי. אני נהנית לקרוא טוקבקים כי זו הדמוקרטיה האמיתית. אנשים יושבים בחשכת משרדם וכותבים מה שהם רוצים. אז יש אנשים שאוהבים אותי ויש כאלה שאני מעצבנת אותם. התגובות נעות בין מהממת מהממת לבין מכוערת, מכוערת, מכוערת. יש אנשים שאומרים שיש לי חיוך של סוסה. 

את לא יכולה שכולם יאהבו אותך כל הזמן ויש אנשים שלא יאהבו אותי ואין מה לעשות. אני משתדלת להיות אני ומי שמתחבר מתחבר.

התמדה היא המאפיין האישיותי שלי שגרם לי להישאר במקצוע הזה 20 שנה ועזר לי לשרוד תקופות קשות 

כי מה שקורה  זה שלא מעט פעמים אומרים לנו "לא". אנחנו נכשלים ואנחנו מפסיקים ואז למעשה אנחנו אלה ששמים לעצמנו תקרת זכוכית. כדי לא לשמוע את ה"לא" שוב, אנחנו אומרים לעצמנו "לשם אני לא הולכת יותר". זה המכשול שלנו כבני אדם. אנחנו מחליטים שה"לא" קשה לנו מידי ולא נוגעים בו יותר. ואז נכנסים למרמור ולכעסים, כאשר הדבר היחיד שעוצר אותנו זה ההחלטה שלנו לא לנסות יותר.  

 

היתה לי תקופה מאוד קשה בלוס אנג'לס.

זה היה אחרי שחתמתי חוזה עם חברת התקליטים, חוזה של מיליונים לשישה תקליטים, ב-2001 או ב-2002 . נסעתי אז בכל העולם והקלטתי והדיבור היה שאני הדבר הבא במוסיקה.  אבל אז חברת התקליטים פשוט נסגרה. זה היה סיוט.

במשך שנים התמקדתי בתקליט הזה ולא בשום דבר אחר ונשארתי בלי כלום. בלי עבודה, בלי כסף, בלי אנשים שמחזירים לי טלפונים. הלך החוזה ואיתו הלכו גם הרבה "חברים". זו היתה אחת התקופות  הכי קשות בחיי.

 

הרבה אנשים ציפו ממני לעצור ולהגיד מספיק. די עם ההרפתקה האמריקאית והפנטזיה של לעשות דברים גדולים.

לקח לי הרבה מאוד זמן לצאת מהסרט הזה אבל הבנתי שזה הזמן שלי, במקום לוותר על מה שאני רוצה, לעשות בדק בית. במקום לחפש את מי להאשים הסתכלתי איפה האחריות שלי, מה אני עושה, אילו בחירות אני עושה ומתוך מה אני פועלת, שמביא אותי לתוצאות לא טובות. והתחלתי ללכת גם לטיפול.

 

לשיר לא חזרתי מאז.

זה בגלל שהבנתי שבשירה אני אוהבת את התוצאה הסופית ולא את התהליך. במשחק, בהפקה ובעסקים אני נהנית בכל שלב: מהאודשנים, מלהיות על הסט, מפגישות עם תסריטאים וסוכנים,מפגישות עם אנשי טלויזיה. אני יכולה לשבת שעות עם תסריטאי ולעבוד על הסיפור. מהשירה נהניתי מהסוף, מלעמוד על הבמה. מלשבת באולפן 20 שעות אני לא נהנית. היום אני לא מוכנה לתת את כל כולי שוב למשהו שאני לא נהנית מהדרך שבו. זו אחת הדרכים לדעת מה אנחנו צריכים לעשות בחיים, כי הדובדבנים והתוצאה הסופית הם קטנים ומעטים. טקס גלובוס הזהב זה דובדבן אחד קטן שבא פעם בהרבה זמן ולפניו יש המון עבודה. החיים לא נמצאים על שטיח אדום אלא בלשבת עם אנשים ולעבוד איתם יום יום.

 

אחרי הנפילה אף אחד לא פתח לי את הדלת. הייתי צריכה להתחיל מחדש מהקרקעית של הקרקעית.

בתקופה ההיא לא היה לי אף אחד. הייתי צריכה להוכיח את עצמי, למצוא סוכן וללכת לאודישנים. בעולם ההפקה היו לי שני דברים שהיו המזל הגדול שלי: הראשון הוא חגי לוי שנתן לי את ההזדמנות הראשונה ונתן לי את הזכות לטפל בתינוק שלו, "בטיפול" ולקחת אותו לאמריקה. והשני הם סטיבן לוינסון ושרה לם, המנהלים שלי, שלקחו אותי בתור שחקנית, אבל היו מוכנים לפתוח לי את הדלת בתור מפיקה. הם רצו לעבוד איתי בתור שחקנית ואני אמרתי להם שאני רוצה לעבוד איתם כי הם גם מפיקים ואני רוצה להפיק. הם היו מוכנים להקשיב לי ולמה שיש לי להציע ואיתם עשיתי את "בטיפול". יש  עוד שלושה דברים שאני עושה באופן אקטיבי ועוד כמה שמתבשלים אבל אני לא יכולה לדבר עליהם עד שהם לא יהיו סגורים.

להפיק ולהופיע בעיני זה הולך יד ביד. תמיד הייתי גם קצת מפיקה.

בכיתה י"א שיחקתי במחזמר "דוד" והייתי אחראית גם על יחסי הציבור של המחזמר. תמיד עשיתי גם וגם, אנשים שמכירים אותי מילדות יודעים את זה. אף אחד מאלה שמכירים אותי לא הופתע כשעשיתי סוויצ' להפקה. להפך. 

 

אין ספק שעולם ההפקה הוא עדיין עולם של גברים.

אני רואה בחיי היום יום המון סוכנים ומפיקים ותסריטאים ויש הרבה יותר גברים מנשים. אבל גם זה משתנה. אני אישית אוהבת לעבוד עם נשים ומשתדלת לעבוד עם נשים.

יש משהו שנעים לי בתקשורת עם נשים.  כשאני עובדת עם גברים זה לרוב עסקים בלבד ועם נשים זו הופכת להיות חברות. החל מהמנהלת שלי ודרך התסריטאית של ב"טיפול" שהיא אחת החברות הכי טובות שלי. הן נכנסות לחיים שלי.

אני מאוד מזוהה כישראלית ואני מאוד גאה בזה.

הקמתי  את ארגון "אקט פור ישראל", שמטרתו להיות חוד החנית ומרכז של אינפורמציה והסברה ישראלית בתגובה מהירה באינטרנט.

אני חושבת שזה דבר מדהים. אם אני משלמת על זה מחיר? אני לא יודעת. יש הרבה מאוד ביקורת על ישראל. יותר ממה שאנחנו מבינים מהארץ והרבה פעמים הביקורת הזו נכונה, למרות שאנחנו מגיבים עליה בביטול. 

 

אני לא מייצגת את ישראל באופן רשמי, אבל גדלתי בבית סופר ציוני. אמא שלי יוצאת קיבוץ, סבתא שלי ממקימי דגניה א'. סבא שלי היה שגריר באו"ם והשגריר הישראלי הראשון במדינות דרום אפריקה.

כששואלים  אותי מתי עזבתי את הארץ אני מתחלחלת. לא עזבתי את הארץ אף פעם. אני חיה בין לוס אנג'לס לתל אביב ואני מחלקת את זמני חצי חצי. סבא וסבתא שלי היו גאים בי על העבודה שאני עושה בשביל ישראל.

 

בבית קיבלתי ערכים נוספים שעיצבו אותי. אמא שלי הייתה אשת קריירה, מנהלת מרכז המזון של מכון הייצוא הישראלי. גם אשתו של אבא שלי היתה אשת קריירה וגדלתי עם שתי דמויות, מודלים, של נשים מאוד חזקות ואינטליגנטיות.

לא היתה אף פעם שאלה לגבי תפקיד האשה בשבילן. הן היו פמיניסטיות, עוד כשפמיניזם היה מילה גסה, ואני ראיתי את זה בבית כל יום. לכן לרגע לא היתה לי שאלה בכלל. ההגשמה העצמית ועבודה קשה הם ערכים מאוד חשובים בחיים שלי.

 

עם מי היית יושבת לקפה?

עם סטיב ג'ובס ואופרה וינפרי בגלל שהם שניהם אנשים שממקסמים כל יום את הפוטנציאל שלהם ומעוררים השראה עבור מיליוני אנשים ברחבי העולם, כל אחד בתחומו.

 

רונית לבנון שואלת בעמוד הפייסבוק של Onlife

איך את מסתדרת עם הבדלי המנטליות בין ישראל להוליווד?

 

בהוליווד יש קודים התנהגותיים אחרים.

כישראלים, אנחנו מאוד ישירים בתגובות שלנו לעומת האמריקאים. בארץ אפשר לשבת בישיבת עבודה ולהגיד זה חרא רעיון, מה זה השטויות האלה, אתה מבלבל את המוח. הדיבור בארצות הברית הרבה יותר מעודן וזו אחת הבעיות כשאנחנו באים לעשות עסקים עם אמריקאים. אנחנו מתייחסים לזה בתור משהו מזויף אבל זו לא חשיבה נכונה, כי היא שיפוטית. באותה מידה אמריקאי יכול לשבת איתנו בישיבה ולהגיד שאנחנו אגרסיביים. לי הכי חשוב לדעת להתנהל בין שתי התרבויות השונות בצורה אותנטית.