close
יש להזין שם משתמש בעברית בלבד
לאחר הרשמתך ישלח לכתובת המייל שהזנת סיסמה זמנית וקישור לאימות הרשמתך. אימות ההרשמה יתבצע דרך לחיצה על קישור שתקבלי בגוף המייל. לאחר מכן תוכלי להזין את הסיסמה הזמנית אותה קיבלת, ולגלוש כגולשת רשומה באון לייף
אנא המתן/י מספר שניות
קפה עם כרמלה מנשה

רגע אחרי זכייתה בפרס א.מ.ת, הכתבת הכי צבאית בעולם כרמלה מנשה מתפנה לשיחה על חופש שהיא שוכחת לקחת, על אימהות לא מושלמת, על קריזות, על פמיניזם ועל דברים שגורמים לה לרעוד, וגם על חברות אמת - כמו שלי יחימוביץ' למשל

יש לי הערכה אמיתית למקצוע העיתונות.

זה מקצוע עם שליחות וייעוד, לא עוד מקצוע. זה שבשנים האחרונות הפכו אותו למקצוע רדוד, זה עניין אחר.  אני אשמח אם בתי תהיה עיתונאית. אני חושבת שהיא תהיה כתבת צבאית מעולה. יום אחד נכנסתי איתה לבית הנשיא, והמאבטחים נתנו לה להיכנס בלי בדיקה. היא עמדה ושאלה אותם: "סליחה, אתם לא יודעים שהחמאס משתמש בילדים?"

 

אני מתנהגת כמו כתבת מתחילה וזה הכיף, וזה מה שמחזיק אותי כל כך הרבה זמן.

אני על הקרקע. מבחינה מקצועית הגעתי למה שרציתי, אבל אם אני חושבת על זה עוד קצת, היה נחמד לחשוף פרשיית ענק שתסוקר בכל רשתות הענק.

 

כעיתונאית, אני מבינה היטב את עוצמת המילה.

כשאנשים מתראיינים הם לא מבינים. כשאני מראיינת אני מאוד לא מפילה בפח גם אם לטעמי יש פה את הסיפור הכי גדול בעולם. אני מרגישה חוסר הגינות כי אני יודעת מה כותרת יכולה לעשות. לפעמים, מה לעשות, גם אני נופלת בפח.

 

פעם חברתי היקרה שלי יחימוביץ ואני ניסינו לחשוב מה היה קורה אם היינו אומרות את כל האמת בראיונות.

ואז נעצרנו, כי מי בכלל רוצה לחשוב מה יכול לקרות במצב כזה.

 

שעות השינה שלי הן הפרופיל של אורח החיים שלי.

כשאני לא ישנה הרבה שעות, אני נכנסת למסלול של שידורים רצופים. אני לא מרגישה את העייפות, אבל בימים רגילים כשאני קמה בחמש בבוקר לשדר, מגיעה העייפות.

 

לפעמים אני ישנה שעתיים בלילה בערך כי כוח החיים שלי הוא בלתי יציב בעליל. יכול לקרות שבבוקר אני לא עושה שום דבר ובאמצע הלילה בשעה בלתי צפויה אני נאלצת לקום. כשאני נאלצת לקום בשתיים בלילה המשמעות היא שבחמש בבוקר אני צריכה להיות ערה כדי לשדר. באסון המסוקים ישנתי ברדיו, על מיטת הטכנאים. איכשהו כשיש אירוע, אני תמיד מתעוררת. אולי מומחי שינה יבינו את זה.

 

חופשה? בכפייה.

הבת שלי פעם ניגשה למנכ"ל רשות השידור בכנס העיתונות באילת ואמרה לו:

"תסלח לי, למה אתה לא נותן לאמא שלי חופש?" הוא צלצל ואמר לי:

"כרמלה, בפקודה את יוצאת לחופש". זו כנראה הדרך היחידה.

 

העמדה של מסקרת ומסוקרת שונות לחלוטין זו מזו. זה עולם הפוך.

הדבר הכי קשה לעיתונאים הוא לחשוף את עצמם. אני רגילה לשאול שאלות, לא לענות ולא היחשף. החשש טבעי מפני זה שתגיד משהו מיותר.

הצבא הוא חלק מהחברה מהבבואה של התרבות הישראלית.

בסך הכל ילדים ונערים, בנות ובנים שגדלו פה והלכו לצבא. הצבא השתנה בתפיסתו את העיתונות, והעיתונות השתנתה בתפיסתה את הצבא. הצבא פחות קדוש ומקודש. לא מקדשים כל קצה של טיל ויש ביקורת שהיא מאוד חשובה, מה שלא היה בעבר.

 

 

לא נשחקים מהעיסוק ומהמפגש עם המוות.

משפחות שכולות זה נושא מאוד רגיש, במיוחד של חיילים שנהרגו בתאונות אימונים. הכאב הוא ענק ויש כאב גדול ותחושה של החמצה קשה כי אפשר היה למנוע את זה. זה כאב נורא גדול לראות את ההורים לעולם לא נרפאים. ההורים לא סלחנים ובצדק.

 

זה אולי נשמע כמו מליצות, אבל חברות, אמינות, יושר והגינות מאוד חשובים לי.

אפילו דברים שנראים לי ציניים היום: הגיוס לצבא כחלק מתרומה לחברה, הזכויות שלנו והחובות שלו כאזרחים. אני חיה כך ומדברת על זה המון עם בתי.

מצוינות היא חלק בלי נפרד מחברה בריאה.

השאיפה להגיע לשלמות, לעשות את הדברים בצורה הכי טובה ולהיות הכי טוב, להיות אדם פתוח, חם ולדעת לתת.
מצוינות היא חלק בלי נפרד מחברה בריאה.

השאיפה להגיע לשלמות, לעשות את הדברים בצורה הכי טובה ולהיות הכי טוב, להיות אדם פתוח, חם ולדעת לתת.

פמיניזם? למדתי תוך כדי תנועה.

חינכו אותי בבית שאישה צריכה להגיע הביתה, להכין את הסיר, לבשל ולנקות. כמו בני דורי, לא שמעתי מעולם על כל נושא מעמד האישה. הדברים האלה התחוורו לי תוך כדי עבודה. לא הגעתי להיות כתבת רדיו תוך אידיאולוגיה שאני רוצה לפרוץ את תקרת הזכוכית, כי לא ידעתי מה זו תקרת זכוכית. פרצתי אותה כי תוך כדי עבודה הבנתי מה זה פמיניזם, ושאני צריכה להיאבק על מקומי. זה היה כורח. ולמרות זאת, העבודה שלי היא אישיותית, לא מגדרית.

 

נשאלתי אינספור פעמים על מקומי כאישה בעולם גברי, והשאלה תמיד אקטואלית.

אני עובדת עם חברה שוביניסטית גברית. צבא זה מקום שנתפס גברי, אבל בסוף, כשאת מקצועית, הם מקבלים אותך.

 

אני מסתכלת על נשים שמבשלות ומגישות כל כך יפה ומעוצב, ואומרת: "ממחר אני גם אתחיל".

אני מקנאה באלה שיש להן את זה. זה לא קשור ליש זמן או אין זמן. אני פוחדת להזמין אורחים כי אני חוששת לא לעמוד בציפיות. נשים שמות שולחן, מסדרות פרחים, עושות עיצוב של השולחן והכל מתוקתק: צלחת אחת, שנייה, שלישית, כוס מימין ומשמאל, סכו"ם מצוחצח. אני רק חושבת על זה ומתחילה לרעוד.

 

אני אמא מאוד טובה אבל יש לי את הליקויים שלי.

אני לא יכולה להתחיל סיפור ולסיים בלי טלפון ברקע או קריאה. רגשות אשם? אין לי זמן אפילו לזה.

 

האימהות משנה גם את הדברים הקטנים ביותר.

שלי יחימוביץ היא חברה אמיתית. כשהפכתי לאם היא הייתה כבר אמא לשני ילדים. שלי הגיעה אלי  הביתה, נכנסה, זרקה את פח הזבל ואמרה: "זה פח זבל של רווקות. עכשיו שימי פח זבל נורמלי". היא חברה נורא טובה ובשלנית מעולה, בניגוד אלי.

 

זה קשה, אבל אתה לא יכול לגדל ילד עם מסרים כפולים.

אני מחנכת את בתי ומאוד חשוב לי שהיא תבין את כל המושג הזה שקוראים לו "ערכים". אני מקדישה לזה הרבה שעות שיחה בכל פעם שאני רק יכולה ומשתדלת מאוד ליישם את זה.

בחיים שלי לא אשקר בנוכחותה למישהו. ברור לה שכשהיא מאחרת לבית הספר, אני לא אתן לה פתק מהרופא סתם כי התעוררה מאוחר.

 

הבית שלי מאוד פתוח. אני מרשה לחברים של בתי אלה הכל, ולא מציבה גבולות.

הבית שלנו היה פתוח, תמיד באו, נכנסו, אכלו. אני לא רוצה שתהיה לה תחושת סגירות כבת יחידה. הבית הוא מאוד קטן עם חצר באמצע העיר, אבל מאוד פתוח. כמו בית בקיבוץ.

 

השעות החביבות עלי מגיעות בשישי אחר הצהריים.

הייתי שמחה לומר "כשברקע מתנגן 'בין ברושים יורד הערב'", אבל האמת היא שברקע לא מתנגן כלום, חוץ מהצרחות של החברים של בתי אלה בחצר ביתנו. מצד שני, יש לי בית עם חצר – לא נזמין חברים?

כשאני מתפוצצת אני צורחת.

זה ממש לא אפקטיבי ועומד בניגוד מוחלט לכל מה שאומרים אנשי מקצוע. אבל עם כל הכבוד, אני לא יושבת עם ספרי פסיכולוגיה והוראות כל היום.
כשאני מתפוצצת אני צורחת.

זה ממש לא אפקטיבי ועומד בניגוד מוחלט לכל מה שאומרים אנשי מקצוע. אבל עם כל הכבוד, אני לא יושבת עם ספרי פסיכולוגיה והוראות כל היום.

 

אדם צריך ללמוד להתנתק.

לנתק את הטלפון לפחות לשעתיים ביום. אני לא עושה את זה וזה לא בסדר. כל הזמן בא לי להגיד "אני מתנתקת", אבל אז מייד אני מתחברת. יש משהו חזק ממני שבסופו של דבר אני משיבה לטלפון.

 

אני לא יודעת מה זה לנקות את הראש.

אני אוהבת לשבת עם חברות אבל לא כל כך יושבת כי יש לי אורח חיים מאוד אינטנסיבי. אני יושבת בבית, בקפה או במסעדה עם חברות וזו התחושה הכי נעימה לי, אבל אני לא כל כך עושה את זה.

 

על אף העובדה שמדי פעם מתחשק לי לדרוך על הטלפון או על הביפר, אני מודה על קיומם.

כך אני שומרת על קשר טלפוני עם חברות. זה אמנם לא אינטנסיבי, אבל אני בהחלט יכולה לקבל טלפונים מחברות עבר מהנוער העובד. אלה חברות אמת. אני מדברת איתן בטלפון ומשתדלת לבקר זה קשה. את רוצה לישון בשישיבת.

לא הייתי נכנסת לבית האח הגדול.

אני מאוד אוהבת את הפרטיות שלי והייתי משתעממת. אני היפראקטיבית, קלסטרופובית והייתי נחנקת. אני לא מסוגלת להיות בצפיפות כזו עם אנשים. אם כבר, הישרדות. זה פחות מאמץ ומשתנה. לא כל הזמן במקום אחד.

 

 

כסף חשוב, אבל לא הכי חשוב.

אני לא האדם שמדמיין את עצמו ביאכטה של שרי האריסון, או במכוניות פאר או אווירונים מתחת לבית. ממש לא. זה לא עושה לי כלום, אני מודה. זה לא החלום שלי.

 

חבר טוב אמר לי: "לעולם אל תתרגשי מתחרות או מכוח אדם חדש וצעיר. תמיד תשאפי להיות הכי טובה".

זו עצה מאוד טובה. לא להסתכל אף פעם על מה שאחרים עושים, ולעשות הכי טוב

את מה שאת עושה.