תמיד ישבתי באירועים החברתיים עם אלו שהתווכחו על פוליטיקה, בעיקר גברים. בשלב מסוים החלטתי שגם אני רוצה ללכת לפוליטיקה.

התחלתי בקטן, הצטרפתי לתנועת שינוי מתוך מחשבה על יעדים מאד ארציים כמו טיפול בבעיות איכות הסביבה, השתתפתי בהפגנות וחילקתי פליירים. דיברה אליי הפתיחות, הנכונות לשמוע שני צדדים, החתירה לשלום ועידוד שויון הזכויות.

 

הכוח הנשי שעמד מאחוריי דחף אותי קדימה וזכיתי בהתמודדות למועצת העירייה.

היתה לנו אז קבוצה קטנה של נשים פעילות ובראשן פרופ' דפנה יזרעאלי והיא זו שעודדה אותו לראשונה לחשוב שאני יכולה לרוץ למועצת העיריה. אחרי כמה שנים העזתי להאמין שאני מסוגלת גם להתקדם לתפקיד ראש העיר וכך היה. 

 

כשהתחלתי את הקדנציה הראשונה שלי ב-1998 היתה בשטח רק ראש עיריית נתניה מרים פיירברג. היום אנחנו ארבע נשים מכהנות.

יש התקדמות בתפיסה שנשים יכולות לעשות את זה אבל עדיין אנחנו רחוקות מהרצוי. פוליטיקה היא תחום שנתפס כגברי מאד למרות שאין לכך הצדקה.  אחת הבעיות העיקריות היא מימון הקמפיין שבדרך כלל כרוך בסכומים גבוהים מאד. במקרה שלי, והוא באמת ייחודי, סיעת מר"צ מימנה לי הכל אבל לא כולן זוכות לכך לצערי.

 

הנשים שנכנסות לפוליטיקה הן פרפקציוניסטיות ומלאות ביקורת על עצמן ועל הסביבה. נשים שחוששות להיכנס לתחום הזה לא מספיק מאמינות בעצמן.

אנחנו צריכות להשתדל ולהתאמץ הרבה יותר מהגברים הנכנסים לפוליטיקה כדי להוכיח את עצמנו, לצערי. אנחנו צריכות לעשות הרבה מאד ויתורים, בייחוד בנושא האימהות וטיפוח המשפחה.

 

 

עוד ב-Onlife:

ח"כ ציפי חוטובלי:"מעמד האשה בחברה הדתית עדיף מאשר בחילונית"

השופטת דליה דורנר מוטרדת יותר מן היחס לזרים מאשר מן היחס לנשים

עיתונאית פקיסטאנית מעודדת נשים מוסלמיות לצאת למהפיכה

יש הרבה שיגידו לך שאני קשוחה ותקיפה.

אבל לא אימצתי לעצמי קשיחות כדי להתגבר על מחסומי ג'נדר. הצורך להראות תקיפות מעיד לדעתי על חולשה וזו לא אני. להפך, בדרך כלל אני כועסת על עצמי כשאני כזו.

 

 

אשה, כמו גבר, צריכה להציב לעצמה יעדים ומטרות, שיהיו לה תכניות עבודה ויכולת לדרוש מהעובדים שלה.

במובן הזה אפשר להגיד שאני לא קלה. אני מעדיפה לפתור דברים בצורה נעימה ועניינית אבל אני גם דורשת מאנשיי רמות ביצוע גבוהות ואם מישהו לא עומד בלו"ז באופן עקבי או לא עומד במילה שלו אני יכולה לכעוס מאד וגם לפטר.

 

מתקופת הבחירות ועד היום אני שומעת אמירות לא נעימות עליי. זה מעצבן לכמה רגעים ואפילו לכמה ימים אבל לומדים להמשיך הלאה.

יש תנודתיות אדירה בפופולריות של ראש עיר ושל כל פוליטיקאי אחר וצריך לדעת להתעלם. בכל משרה בכירה מבינים מהר מאד שאי אפשר להמשיך בעשייה אם מתעסקים בדברים טפלים כמו מישהו שאמר עליי שאני אשה קטנה וחמודה שאינה מתאימה לתפקיד. מבינים גם שמחר כולם שוכחים את מה שאמרו עליך היום. 

אבי תמך באצ"ל וגידל אותי על הסיפורים של אלטלנה ועל הסזון. רק כשבגרתי ועמדתי על דעתי הבנתי שיש גם צד אחר.

הוא היה אדם מאד דעתן ומשכיל, ידע 7 שפות, קם בשלוש לפנות בבוקר כדי לקרוא ספרי יהדות ומדע והיה בקיא בזוהר ובקבלה. הוא בהחלט השפיע עליי אבל בגיל יותר מאוחר, כשלמדתי באוניברסיטה, גיליתי את הליברליזם של ג'ון סטיוארט מיל, הצטרפתי לסיעת 'שינוי' של אמנון רובינשטיין וכיום אני מחשיבה את עצמי כליברלית מתונה. הייתי קוראת לכך אפילו סוציאלית-ליברלית, למרות שאין באמת מושג כזה. זה בא לידי ביטוי בעשייה שלי ובמחשבה שיש לתת לכל סיעה את המקום שלה ולהיענות לכל מגזר: חילונים, דתיים, ערבים.

 

כשסיימתי את לימודי התיכון רציתי ללמוד משפטים. היה לי ברור שאהיה שופטת בבית המשפט העליון.

אבל בגיל 18 אמי ואחותי לקחו אותי לשיחה והסבירו לי שאשה צריכה מקצוע שיאפשר לה לטפל בבעל ולהוציא את הילד מהגן ופניתי ללמוד הוראה. אחרי שנה שעבדתי בזה הבנתי שזה לא הכיוון. עבדתי כל כך קשה, לפני כל שיעור ישבתי להכין את השיעורים במרכזיה הפדגוגית ולא הרגשתי שההשקעה מצדיקה את התמורה. מאד רציתי לעשות שינוי בכיוון אחר. למדתי היסטוריה באוניברסיטה,, מה שלא ממש שימש אותי כשהתחלתי את התפקיד שלי כראש עירייה ולכן גם עשיתי תואר שני במנהל עסקים.

 

המשפחה מאד חשובה לי ולמרות זאת תמיד עשיתי תפקידים תובעניים מבחינת שעות מחוץ לבית. גם כשניהלתי מפעל וגם בפוליטיקה המקומית.

הילדים שלי שהו שעות רבות בלעדיי אך למרבה המזל בעלי תמך בי לאורך כל הדרך ועזר המון. אם תשאלי את בתי אני מניחה שהיא תאמר שהייתי חסרה אבל אין ספק שהיא מעריכה את מה שאני עושה. כשהיתה ילדה דאגתי לבלות איתה ועם אחיה בנפרד, ובקיץ לנסוע איתם לחו"ל. זה היה מאד משמעותי, קצר אבל איכותי. היום הם הורים בעצמם, הוא מהנדס מחשבים ותוכנה והיא שפית, שותפה ב'פוד ארט' ומכיוון שהסנדלר הולך יחף היא מגיעה אליי לפעמים עייפה מאד אחרי יום עבודה ואני מבשלת לה.

 

בני הבכור אייל היה בן 19 כשנהרג בתאונת אימונים בצבא.

אני מעדיפה לא לדבר עליו אבל אציין שבמובנים שונים המוות שלו השפיע על ההחלטות שעשיתי ועל העשייה הציבורית שלי.

 

לפני תשע שנים הבאתי את הוריי לגור עמי ואני מאד שמחה שעשיתי זאת. אמא שלי דאגה לי עד יומה האחרון כאילו הייתי ילדה קטנה.

היא מאד עזרה לי עם הילדים ובניהול הבית. כשהייתי חוזרת בשעות מאוחרות הביתה, היתה מחכה לי אפילו בעשר בלילה כדי לוודא שאוכל את המרק שהכינה עבורי ולא אלך לישון רעבה.

הצטרפתי למאבק נגד החברות הסלולריות כי היה ברור שמה שהן עושות זה שוד של זכויות אזרחיות לאור היום.

היו מגיעים מתקינים שלהם באמצע הלילה כדי להתקין אנטנות בבנייני מגורים מבלי ליידע את התושבים וזו היתה פגיעה בהם ובאיכות החיים שלהם. מצאתי אפילו עלון בו הודרכו המתקינים איך לעשות זאת בחשאיות ולהסוות את עצמם. תושבים וכמה ראשי ערים וביניהם אני התארגנו למאבק בעניין והחלטנו שהדרך היעילה ביותר תהיה לפנות לכנסת.

 

מצאנו שם בן ברית נהדר בח"כ יורי שטרן ז"ל, יצרנו לובי חזק ויחד העברנו את החוק. אבל זה לא נגמר והחברות מוצאות להן פטנטים אחרים כמו מתקני הגישה בכדי להמשיך. המשרד לאיכות הסביבה תומך בהקמת אנטנות גדולות במרפסות של דירות גג ואנו מתנגדים. פנינו לבית המשפט ואני מקווה שהשר גלעד ארדן יבין ויתמוך בנו והתקנות האלו יאושרו בשבועות הקרובים. זה מאבק בלתי נלאה והתושבים צריכים להיות ערניים ולהתלונן.

 

פתיחת הקניונים בשבת נראתה לי צעד מתבקש. ניסינו תמיד ליצור דו קיום בין המגזר הדתי לחילוני מתוך כבוד.

למגזר הדתי בהרצליה יש את כל מה שהוא רוצה, אנחנו באמת מעניקים להם הכל, ולכן אין סיבה שיתנגדו. הקניון מיועד לאותם אנשים שעובדים שישה ימים בשבוע ונשארת להם רק השבת לקניות ובילויים. הוא לא נמצא בשכונת מגורים שומרת שבת ומרוחק מהמרכז. למרות זאת ח"כים מהמפלגות הדתיות ניסו לשכנע אותי לרדת מזה.

 

לא התרגשתי מאיומים וטענות לפני ההשתתפות שלי במצעד הגאווה באוניברסיטה בירושלים ב-2006.

מדובר בזכות בסיסית שמוענקת לכל אדם באשר הוא, לא משנה מה ההעדפות המיניות שלו. במה הומואים ולסביות שונים מכל אחד אחר? למה שאני אפחד לצעוד איתם?

אני חושבת שההישג הגדול ביותר שלי הוא הניצחון בהקמת הפארק בהרצליה. היום, כשבונים את החלק השני של הפארק ומתכננים את חלק ג',  אני מרגישה גאווה גדולה.

הפארק היה חזון של יוסף נבון, ראש העיר לשעבר. הוא רצה להקים במרכז הגאוגרפי של העיר פארק שיחבר בין המערב והמזרח. הוא לא זכה להגשים זאת אך כשהגעתי לתפקיד מצאתי את התוכנית ומסרתי אותה לחידוש. אך אז נאלצנו להגיע לבתי משפט ולהיאבק ביזמים שרצו להקים שם שלמת בטון ומלט במקום נוף ירוק. לשמחתי תשע שנים של מאבק שלווה בהשמצות גדולות הסתיימו כשביהמ"ש העליון קבע שיהיה שם פארק בלבד.

 

תושבי הרצליה גרמו לי לגאווה גדולה כשהחליטו למתג את הרצליה כעיר של הגשמה עצמית.

במשך שנה וחצי הם עשו סקרים וקבוצות מיקוד וברובם לא דיברו כלל על דברים גשמיים אלא אמרו שהם גאים בעיר בגלל הערכים שלה: הנגישות, הדמוקרטיה, מערכת החינוך. אני חושבת שזה מאד מיוחד.

 

 

עם מי הייתי רוצה לשתות קפה?

אני לא שותה קפה אלא תה והייתי מאד רוצה לעשות זאת בחברת אמי שנפטרה לפני חצי שנה והותירה בקרבי חלל גדול מאד.