אני בת 52 והגעתי למסקנה שהדור שלנו נורא מסכן.

גדלנו בפחד מההורים ועכשיו אנחנו פוחדים מהילדים. אנחנו כל הזמן חיים בפחד. אף אחד לא מלמד אותנו כלום ? לא להיות ילדים להורינו ולא הורים לילדינו. מה שכן - מלמדים אותנו לוגריתמים, ועד היום אני לא יודעת מה זה.

 

אפשר ללמוד להיות אמא.

הלכתי ללמוד במכון אדלר אחרי שמצאתי את עצמי יושבת במרפסת המטבח ובוכה, כי הבן שלי בן השנתיים לא רוצה להיכנס למקלחת. הבנתי שמשהו לא בסדר. רציתי להיות אמא יותר טובה מאמא, וזה לא עבד. מה עושים? מכניסים בכוח? צועקים? אז הלכתי ללמוד בקורס הורות, ישבתי בכיתה כמו תלמידה טובה. הגעתי עם דן תורג'מן אבי ילדיי שאמנם התנגד בהתחלה, אבל אחרי המפגש הראשון התקשה לעזוב את הכיסא. קיבלתי המון תמיכה מתוך זה שראיתי עוד הורים שעוברים אותם דברים ולמדתי לעשות דברים בלי כעס ובלי עצבים. באדיבות תקיפה.

 

לעומת ההורים שלי, שלא מספיק השקיעו בלדבר ולהגיד את הדברים, אני מאוד משתדלת לעודד את הילדים שלי ולהגיד להם כמה שאני אוהבת אותם, כמה שהם חכמים וטובים.

 לתת להם את המלים הנכונות. אצלי לא חשבו שזה חשוב ולא כי הוריי לא אהבו אותי.

 

אני לא יושבת וחושבת הרבה על העבר, אבל כן נורא מתגעגעת לשעה אחת, מסוימת.

אני מדברת על שעת החזרה מבית הספר כשאמא שלי היתה מגישה לי אוכל.  בתשעים אחוז מהזמנים אני משתדלת להגיש לילדים שלי אוכל כשהם חוזרים הביתה. הם לא ילדי מפתח. אני לא יודעת אם אני עושה את זה באופן מכוון, אבל כשאני רואה אותם באים ומחכים לאוכל שהם אוהבים, זה עושה לי טוב.

 

אני לא זוכרת את הילדות כדבר הכי מדהים בעולם.

לפעמים אני חושבת שהיתה לי אפילו ילדה קשה. אמנם גדלתי בבית נורמלי ולא חסר לי כלום, אבל היו לי סכסוכים עם עצמי, עם החברה, בעיות ועניינים. היום, כשאני רואה את הילדים שלי, אני מתייחסת לדברים שעוברים עליהם בכובד משקל כי אני יודעת כמה זה באמת נוגע בהם.

 

ההפתעה הכי גדולה יכולה לבוא מהמקום הכי לא צפוי.

בגיל 3 עברתי ניתוח בעיניים. הייתי פוזלת והיו אינסוף בעיות עם העיניים שלי, כך שאמא שלי מאוד סבלה. כשעשיתי את "אסקימו לימון" אמא שלי קיבלה 7 טלפונים ובכולם נאמר לה "איזה עיניים יש לבת שלך". היא היתה בשוק. זה היה פיצוי וכולם התלהבו. פתאום הפזילה הפכה לחן שלי. 

 

בית זה הביטחון והידיעה שתמיד יש שם מישהו בשבילך.

מה הופך בית לבית? הקשר בתוכו, הקשבה, שימת לב לפרטים, וכמובן ? אהבה.

יום אחד הלכתי עם הבן שלי לגן. אמרתי לו שהוא צריך להביא משהו ושאני מחכה מעבר לגדר. הוא חזר ולא ראה אותי. הוא היה כל כך מאוכזב מהמחשבה שלא חיכיתי, שהוא כמעט התחיל לבכות. צעקתי לו: "אלעד! אלעד!", ואמרתי: "אמא אמרה שהיא תחכה והיא תמיד תחכה לך". ראיתי את האכזבה, והרגע הזה שהוא הבין שאני תמיד אהיה שם, הוא רגע מכונן. זה הולך איתנו אחר כך הלאה. 

זה שמים וארץ. זה שלב אחר, אנשים אחרים. אנחנו בוגרים יותר, למודי ניסיון וכל אחד בא עם הפעקאלע שלו. ההתחייבויות המשותפות הן אחרות.

 

בחיים לא כולם שמחים, את זה הספקתי להפנים.

כשבונים בית חדש שמשלב ילדים מזוגיות קודמת, משתדלים לעשות את זה הכי טוב שאפשר. זה לא אידיאלי, ממש לא. אידיאלי זה זוג הורים בריאים עם ילדים שמחים בתוך בית אחד. אבל עם כל זה שזה לא כך, אנחנו משתדלים לעשות את זה הכי שפוי ונכון במסגרת הלא נוח והפחות טוב.

 

העצה הכי טובה שאני יכולה לתת בזוגיות, היא לא לנסות לשנות את השני ולא לדרוש.

דרישות לא מביאות לשום מקום. כשאתה דורש אתה עושה רק נזק. אתה יכול לבקש, להסביר, לשתף ולהבין שזה לא מתאים. אז מה. זה לא אומר כלום. גם עם ילדים, דרישות ועונשים לא עובדים. מה שעובד זו רק הבנה עמוקה.

 

עבודה

 

 

אבא שלי חינך אותי על המשפט: "אם את לא חייבת להיות שחקנית ? אל תהיי".

צדק. משחק הוא מקצוע נורא קשה נפשית כי אתה כל הזמן חשוף. הכלי שלך זה אתה, מסתכלים לך על הברך, על האוזן ועל הנשמה. אתה שם ואין לך אפילו כלי להישען עליו. אני נשענת רק עלי, אפילו לא על פסנתר או גיטרה. צריך להילחם על כל תפקיד ותמיד אתה נבחן על התפקיד האחרון שעשית. תמיד צריך לחדש, לעשות עוד משהו. ניקח לשם השוואה מישהו שעובד בבנק: יש הישגים, אבל לא תקרה קטסטרופה אם הוא יהיה 40 שנה בבנק . אצלנו אין דבר כזה: בכל רגע נתון יש במאי שיכול לא לאהוב אותך,  ואתה יכול למצוא את עצמך מתדפק על דלתות. להמון שחקני יש את החשש שמחר לא תהיה עבודה. איך מתגברים? נלחמים ולא מוותרים. אתה אוסף את עצמך עוד פעם ועוד פעם ונופל על הרגליים. חסרים שחקנים שנשרו לאורך הדרך?

 

 

בתיאטרון, הצגה טובה מושפעת מכל האנרגיות שנמצאות בחלל אחד.

מספיק שאחד בקהל לא נהנה מההצגה, וזה משפיע על האנרגיה של כולם. אחת לכמה זמן יש נס כזה והכל מתחבר וקורה. זה תמיד מפתיע אותי. ב"הקאמרי" העלינו 250 פעם את "פרק ב'" של ניל סיימון. רוב ההצגות היו מאוד טובות והקהל מאוד אהב, ואחת לעשרים הצגות היתה הצגה שהרגשתי שאני בעולם אחר, שהרגליים שלי 20 ס"מ מעל הבמה וכל משפט שאני אומרת מקבל עומקים, ממש כמו נס. אלה רגעים במקצוע שערכם לא יסולא בפז.

 

לעשות דיסק זה קצת כמו לידה.

אני שרה בתיאטרון, אבל אני לא בנויה כרגע לחומר חדש. היום אני הרבה יותר שקועה בתיאטרון ובמשחק. מי יודע, אולי עוד שנתיים-שלוש ארצה. אני לא מגיעה לזה כי אני מאוד עסוקה ועמוסה. מוסיקה היא תחום מאוד קשה. במשחק אתה באיזשהו מקום חיל בתפקיד: בא לתיאטרון, מקבל מחזה, לומד אותו, עושה תפקיד. כדי לעשות מוסיקה אתה צריך להיות מפקד. גם להיות מפקדת, גם לגדל ילדים וגם להתפרנס זה טו מאץ' בשבילי

 

 

 

.

 

 

ילדות

 

אני לא זוכרת את הילדות כדבר הכי מדהים בעולם.

לפעמים אני חושבת שהיתה לי אפילו ילדה קשה. אמנם גדלתי בבית נורמלי ולא חסר לי כלום, אבל היו לי סכסוכים עם עצמי, עם החברה, בעיות ועניינים. היום, כשאני רואה את הילדים שלי, אני מתייחסת לדברים שעוברים עליהם בכובד משקל כי אני יודעת כמה זה באמת נוגע בהם.

 

ההפתעה הכי גדולה יכולה לבוא מהמקום הכי לא צפוי.

בגיל 3 עברתי ניתוח בעיניים. הייתי פוזלת והיו אינסוף בעיות עם העיניים שלי, כך שאמא שלי מאוד סבלה. כשעשיתי את "אסקימו לימון" אמא שלי קיבלה 7 טלפונים ובכולם נאמר לה "איזה עיניים יש לבת שלך". היא היתה בשוק. זה היה פיצוי וכולם התלהבו. פתאום הפזילה הפכה לחן שלי. 

 

בית זה הביטחון והידיעה שתמיד יש שם מישהו בשבילך.

מה הופך בית לבית? הקשר בתוכו, הקשבה, שימת לב לפרטים, וכמובן ? אהבה.

יום אחד הלכתי עם הבן שלי לגן. אמרתי לו שהוא צריך להביא משהו ושאני מחכה מעבר לגדר. הוא חזר ולא ראה אותי. הוא היה כל כך מאוכזב מהמחשבה שלא חיכיתי, שהוא כמעט התחיל לבכות. צעקתי לו: "אלעד! אלעד!", ואמרתי: "אמא אמרה שהיא תחכה והיא תמיד תחכה לך". ראיתי את האכזבה, והרגע הזה שהוא הבין שאני תמיד אהיה שם, הוא רגע מכונן. זה הולך איתנו אחר כך הלאה.

 

 

 

 

התבגרות

 

 

עם השנים הפסקתי לדרוש ואני מקבלת הרבה יותר.

הרי אם הצד השני יעשה זה בחוסר רצון, זה לא שווה כלום. זה ילך ויפרוץ במקום אחר. אנשים לא מבינים את זה. חושבים שמגיע להם. גם אני עומדת ומתקוממת נגד דרישות אם זה לא מתאים לי.

 

חרטה היא דבר שלא עוזר, כי היא תמיד מגיעה בדיעבד.

יש דברים שאני מתחרטת עליהם אבל משתדלת לא לחיות את התסכול, ללמוד מהם ולהשתדל לא לפעול באותה דרך.

 

אני מאוד אוהבת לעשן.

יש לי את האופי להפסיק, אבל אני לא נורא רוצה למרות שאני מבינה את גודל הקטסטרופה. 

 

אני משחקת בתיאטרון היידישפיל, והיידיש מזכירה לי את בית סבתא. זה לא יותר רומנטי מזה.

לקח לי זמן להכיר ולאהוב את השפה וזה לא היה פשוט. אני צברית, ויידיש נתפסה אצלי כגלות. עם הזמן למדתי שזו שפה חמודה ועגלגלה יותר מאשר העברית. אני גם מאוד אוהבת סלנג. יש מצב, אין מצב, אני מאוד אפ טו דייט וסלנג מאוד מעניין אותי.

אולי זו הדרך שלי להתחבר למה שקורה היום.

 

 

"מזל" פירושו להיות ברגע הנכון במקום הנכון.

"אסקימו לימון" היה סרטשפרסם אותי ברגע אחד. זה היה מין מזל כזה. מישהו ראה אותי והמליץ עלי לבמאי, הוא החליט לקרוא לי ואפילו לא נלחמתי על זה.

 

 

 

 

 

זוגיות

שני אמנים בבית אחד זה מצוין

דן תורג'מן ואני לא חיים ביחד, לא בגלל שאנחנו אמנים. ההיפך. היום, בזוגיות עם דני סנדרסון, אני מזהה המון פלוסים בחיים של שני אמנים תחת אותה קורת גג. כשאת חיה עם אמן את מבינה אותו בהמון רבדים שמישהי אחרת לא היתה מבינה.

 

פרק ב' הוא אחר לגמרי.

זה שמים וארץ. זה שלב אחר, אנשים אחרים. אנחנו בוגרים יותר, למודי ניסיון וכל אחד בא עם הפעקאלע שלו. ההתחייבויות המשותפות הן אחרות.

 

בחיים לא כולם שמחים, את זה הספקתי להפנים.

כשבונים בית חדש שמשלב ילדים מזוגיות קודמת, משתדלים לעשות את זה הכי טוב שאפשר. זה לא אידיאלי, ממש לא. אידיאלי זה זוג הורים בריאים עם ילדים שמחים בתוך בית אחד. אבל עם כל זה שזה לא כך, אנחנו משתדלים לעשות את זה הכי שפוי ונכון במסגרת הלא נוח והפחות טוב.

 

העצה הכי טובה שאני יכולה לתת בזוגיות, היא לא לנסות לשנות את השני ולא לדרוש.

דרישות לא מביאות לשום מקום. כשאתה דורש אתה עושה רק נזק. אתה יכול לבקש, להסביר, לשתף ולהבין שזה לא מתאים. אז מה. זה לא אומר כלום. גם עם ילדים, דרישות ועונשים לא עובדים. מה שעובד זו רק הבנה עמוקה.

 

עבודה

 

 

אבא שלי חינך אותי על המשפט: "אם את לא חייבת להיות שחקנית ? אל תהיי".

צדק. משחק הוא מקצוע נורא קשה נפשית כי אתה כל הזמן חשוף. הכלי שלך זה אתה, מסתכלים לך על הברך, על האוזן ועל הנשמה. אתה שם ואין לך אפילו כלי להישען עליו. אני נשענת רק עלי, אפילו לא על פסנתר או גיטרה. צריך להילחם על כל תפקיד ותמיד אתה נבחן על התפקיד האחרון שעשית. תמיד צריך לחדש, לעשות עוד משהו. ניקח לשם השוואה מישהו שעובד בבנק: יש הישגים, אבל לא תקרה קטסטרופה אם הוא יהיה 40 שנה בבנק . אצלנו אין דבר כזה: בכל רגע נתון יש במאי שיכול לא לאהוב אותך,  ואתה יכול למצוא את עצמך מתדפק על דלתות. להמון שחקני יש את החשש שמחר לא תהיה עבודה. איך מתגברים? נלחמים ולא מוותרים. אתה אוסף את עצמך עוד פעם ועוד פעם ונופל על הרגליים. חסרים שחקנים שנשרו לאורך הדרך?

 

 

בתיאטרון, הצגה טובה מושפעת מכל האנרגיות שנמצאות בחלל אחד.

מספיק שאחד בקהל לא נהנה מההצגה, וזה משפיע על האנרגיה של כולם. אחת לכמה זמן יש נס כזה והכל מתחבר וקורה. זה תמיד מפתיע אותי. ב"הקאמרי" העלינו 250 פעם את "פרק ב'" של ניל סיימון. רוב ההצגות היו מאוד טובות והקהל מאוד אהב, ואחת לעשרים הצגות היתה הצגה שהרגשתי שאני בעולם אחר, שהרגליים שלי 20 ס"מ מעל הבמה וכל משפט שאני אומרת מקבל עומקים, ממש כמו נס. אלה רגעים במקצוע שערכם לא יסולא בפז.

 

לעשות דיסק זה קצת כמו לידה.

אני שרה בתיאטרון, אבל אני לא בנויה כרגע לחומר חדש. היום אני הרבה יותר שקועה בתיאטרון ובמשחק. מי יודע, אולי עוד שנתיים-שלוש ארצה. אני לא מגיעה לזה כי אני מאוד עסוקה ועמוסה. מוסיקה היא תחום מאוד קשה. במשחק אתה באיזשהו מקום חיל בתפקיד: בא לתיאטרון, מקבל מחזה, לומד אותו, עושה תפקיד. כדי לעשות מוסיקה אתה צריך להיות מפקד. גם להיות מפקדת, גם לגדל ילדים וגם להתפרנס זה טו מאץ' בשבילי

 

 

 

.

 

עם השנים הפסקתי לדרוש ואני מקבלת הרבה יותר.

הרי אם הצד השני יעשה זה בחוסר רצון, זה לא שווה כלום. זה ילך ויפרוץ במקום אחר. אנשים לא מבינים את זה. חושבים שמגיע להם. גם אני עומדת ומתקוממת נגד דרישות אם זה לא מתאים לי.

 

חרטה היא דבר שלא עוזר, כי היא תמיד מגיעה בדיעבד.

יש דברים שאני מתחרטת עליהם אבל משתדלת לא לחיות את התסכול, ללמוד מהם ולהשתדל לא לפעול באותה דרך.

 

אני מאוד אוהבת לעשן.

יש לי את האופי להפסיק, אבל אני לא נורא רוצה למרות שאני מבינה את גודל הקטסטרופה. 

 

 אני מאוד אוהבת סלנג. יש מצב, אין מצב, אני מאוד אפ טו דייט וסלנג מאוד מעניין אותי.

אולי זו הדרך שלי להתחבר למה שקורה היום.

 

"מזל" פירושו להיות ברגע הנכון במקום הנכון.

"אסקימו לימון" היה סרט שפרסם אותי ברגע אחד. זה היה מין מזל כזה. מישהו ראה אותי והמליץ עלי לבמאי, הוא החליט לקרוא לי ואפילו לא נלחמתי על זה.

 

ההפתעה הכי גדולה יכולה לבוא מהמקום הכי לא צפוי.

בגיל 3 עברתי ניתוח בעיניים. הייתי פוזלת והיו אינסוף בעיות עם העיניים שלי, כך שאמא שלי מאוד סבלה. כשעשיתי את "אסקימו לימון" אמא שלי קיבלה 7 טלפונים ובכולם נאמר לה "איזה עיניים יש לבת שלך". היא היתה בשוק. זה היה פיצוי וכולם התלהבו. פתאום הפזילה הפכה לחן שלי. 

 

בית זה הביטחון והידיעה שתמיד יש שם מישהו בשבילך.

מה הופך בית לבית? הקשר בתוכו, הקשבה, שימת לב לפרטים, וכמובן ? אהבה.

יום אחד הלכתי עם הבן שלי לגן. אמרתי לו שהוא צריך להביא משהו ושאני מחכה מעבר לגדר. הוא חזר ולא ראה אותי. הוא היה כל כך מאוכזב מהמחשבה שלא חיכיתי, שהוא כמעט התחיל לבכות. צעקתי לו: "אלעד! אלעד!", ואמרתי: "אמא אמרה שהיא תחכה והיא תמיד תחכה לך". ראיתי את האכזבה, והרגע הזה שהוא הבין שאני תמיד אהיה שם, הוא רגע מכונן. זה הולך איתנו אחר כך הלאה.

 

 

 

 

התבגרות

 

 

עם השנים הפסקתי לדרוש ואני מקבלת הרבה יותר.

הרי אם הצד השני יעשה זה בחוסר רצון, זה לא שווה כלום. זה ילך ויפרוץ במקום אחר. אנשים לא מבינים את זה. חושבים שמגיע להם. גם אני עומדת ומתקוממת נגד דרישות אם זה לא מתאים לי.

 

חרטה היא דבר שלא עוזר, כי היא תמיד מגיעה בדיעבד.

יש דברים שאני מתחרטת עליהם אבל משתדלת לא לחיות את התסכול, ללמוד מהם ולהשתדל לא לפעול באותה דרך.

 

אני מאוד אוהבת לעשן.

יש לי את האופי להפסיק, אבל אני לא נורא רוצה למרות שאני מבינה את גודל הקטסטרופה. 

 

אני משחקת בתיאטרון היידישפיל, והיידיש מזכירה לי את בית סבתא. זה לא יותר רומנטי מזה.

לקח לי זמן להכיר ולאהוב את השפה וזה לא היה פשוט. אני צברית, ויידיש נתפסה אצלי כגלות. עם הזמן למדתי שזו שפה חמודה ועגלגלה יותר מאשר העברית. אני גם מאוד אוהבת סלנג. יש מצב, אין מצב, אני מאוד אפ טו דייט וסלנג מאוד מעניין אותי.

אולי זו הדרך שלי להתחבר למה שקורה היום.

 

 

"מזל" פירושו להיות ברגע הנכון במקום הנכון.

"אסקימו לימון" היה סרטשפרסם אותי ברגע אחד. זה היה מין מזל כזה. מישהו ראה אותי והמליץ עלי לבמאי, הוא החליט לקרוא לי ואפילו לא נלחמתי על זה.

 

 

 

 

 

זוגיות

שני אמנים בבית אחד זה מצוין

דן תורג'מן ואני לא חיים ביחד, לא בגלל שאנחנו אמנים. ההיפך. היום, בזוגיות עם דני סנדרסון, אני מזהה המון פלוסים בחיים של שני אמנים תחת אותה קורת גג. כשאת חיה עם אמן את מבינה אותו בהמון רבדים שמישהי אחרת לא היתה מבינה.

 

פרק ב' הוא אחר לגמרי.

זה שמים וארץ. זה שלב אחר, אנשים אחרים. אנחנו בוגרים יותר, למודי ניסיון וכל אחד בא עם הפעקאלע שלו. ההתחייבויות המשותפות הן אחרות.

 

בחיים לא כולם שמחים, את זה הספקתי להפנים.

כשבונים בית חדש שמשלב ילדים מזוגיות קודמת, משתדלים לעשות את זה הכי טוב שאפשר. זה לא אידיאלי, ממש לא. אידיאלי זה זוג הורים בריאים עם ילדים שמחים בתוך בית אחד. אבל עם כל זה שזה לא כך, אנחנו משתדלים לעשות את זה הכי שפוי ונכון במסגרת הלא נוח והפחות טוב.

 

העצה הכי טובה שאני יכולה לתת בזוגיות, היא לא לנסות לשנות את השני ולא לדרוש.

דרישות לא מביאות לשום מקום. כשאתה דורש אתה עושה רק נזק. אתה יכול לבקש, להסביר, לשתף ולהבין שזה לא מתאים. אז מה. זה לא אומר כלום. גם עם ילדים, דרישות ועונשים לא עובדים. מה שעובד זו רק הבנה עמוקה.

 

עבודה

 

 

אבא שלי חינך אותי על המשפט: "אם את לא חייבת להיות שחקנית ? אל תהיי".

צדק. משחק הוא מקצוע נורא קשה נפשית כי אתה כל הזמן חשוף. הכלי שלך זה אתה, מסתכלים לך על הברך, על האוזן ועל הנשמה. אתה שם ואין לך אפילו כלי להישען עליו. אני נשענת רק עלי, אפילו לא על פסנתר או גיטרה. צריך להילחם על כל תפקיד ותמיד אתה נבחן על התפקיד האחרון שעשית. תמיד צריך לחדש, לעשות עוד משהו. ניקח לשם השוואה מישהו שעובד בבנק: יש הישגים, אבל לא תקרה קטסטרופה אם הוא יהיה 40 שנה בבנק . אצלנו אין דבר כזה: בכל רגע נתון יש במאי שיכול לא לאהוב אותך,  ואתה יכול למצוא את עצמך מתדפק על דלתות. להמון שחקני יש את החשש שמחר לא תהיה עבודה. איך מתגברים? נלחמים ולא מוותרים. אתה אוסף את עצמך עוד פעם ועוד פעם ונופל על הרגליים. חסרים שחקנים שנשרו לאורך הדרך?

 

 

בתיאטרון, הצגה טובה מושפעת מכל האנרגיות שנמצאות בחלל אחד.

מספיק שאחד בקהל לא נהנה מההצגה, וזה משפיע על האנרגיה של כולם. אחת לכמה זמן יש נס כזה והכל מתחבר וקורה. זה תמיד מפתיע אותי. ב"הקאמרי" העלינו 250 פעם את "פרק ב'" של ניל סיימון. רוב ההצגות היו מאוד טובות והקהל מאוד אהב, ואחת לעשרים הצגות היתה הצגה שהרגשתי שאני בעולם אחר, שהרגליים שלי 20 ס"מ מעל הבמה וכל משפט שאני אומרת מקבל עומקים, ממש כמו נס. אלה רגעים במקצוע שערכם לא יסולא בפז.

 

לעשות דיסק זה קצת כמו לידה.

אני שרה בתיאטרון, אבל אני לא בנויה כרגע לחומר חדש. היום אני הרבה יותר שקועה בתיאטרון ובמשחק. מי יודע, אולי עוד שנתיים-שלוש ארצה. אני לא מגיעה לזה כי אני מאוד עסוקה ועמוסה. מוסיקה היא תחום מאוד קשה. במשחק אתה באיזשהו מקום חיל בתפקיד: בא לתיאטרון, מקבל מחזה, לומד אותו, עושה תפקיד. כדי לעשות מוסיקה אתה צריך להיות מפקד. גם להיות מפקדת, גם לגדל ילדים וגם להתפרנס זה טו מאץ' בשבילי

 

 

 

.

 

שני אמנים בבית אחד זה מצוין

דן תורג'מן ואני לא חיים ביחד, לא בגלל שאנחנו אמנים. ההיפך.

היום, בזוגיות עם דני סנדרסון, אני מזהה המון פלוסים בחיים של שני אמנים

תחת אותה קורת גג. כשאת חיה עם אמן את מבינה אותו בהמון רבדים,

שמישהי אחרת לא היתה מבינה.

 

פרק ב' הוא אחר לגמרי.

זה שמים וארץ. זה שלב אחר, אנשים אחרים. אנחנו בוגרים יותר, למודי ניסיון וכל אחד בא עם הפעקאלע שלו. ההתחייבויות המשותפות הן אחרות.

 

בחיים לא כולם שמחים, את זה הספקתי להפנים.

כשבונים בית חדש שמשלב ילדים מזוגיות קודמת, משתדלים לעשות את זה הכי טוב שאפשר. זה לא אידיאלי, ממש לא. אידיאלי זה זוג הורים בריאים עם ילדים שמחים בתוך בית אחד. אבל עם כל זה שזה לא כך, אנחנו משתדלים לעשות את זה הכי שפוי ונכון במסגרת הלא נוח והפחות טוב.

 

העצה הכי טובה שאני יכולה לתת בזוגיות, היא לא לנסות לשנות את השני ולא לדרוש.

דרישות לא מביאות לשום מקום. כשאתה דורש אתה עושה רק נזק. אתה יכול לבקש, להסביר, לשתף ולהבין שזה לא מתאים. אז מה. זה לא אומר כלום. גם עם ילדים, דרישות ועונשים לא עובדים. מה שעובד זו רק הבנה עמוקה.

 

 

לעשות דיסק זה קצת כמו ללדת.

אני שרה בתיאטרון, אבל אני לא בנויה כרגע לחומר חדש. היום אני הרבה יותר שקועה בתיאטרון ובמשחק. מי יודע, אולי עוד שנתיים-שלוש ארצה. אני לא מגיעה לזה כי אני מאוד עסוקה ועמוסה. 

זוגיות

שני אמנים בבית אחד זה מצוין

דן תורג'מן ואני לא חיים ביחד, לא בגלל שאנחנו אמנים. ההיפך. היום, בזוגיות עם דני סנדרסון, אני מזהה המון פלוסים בחיים של שני אמנים תחת אותה קורת גג. כשאת חיה עם אמן את מבינה אותו בהמון רבדים שמישהי אחרת לא היתה מבינה.

 

פרק ב' הוא אחר לגמרי.

זה שמים וארץ. זה שלב אחר, אנשים אחרים. אנחנו בוגרים יותר, למודי ניסיון וכל אחד בא עם הפעקאלע שלו. ההתחייבויות המשותפות הן אחרות.

 

בחיים לא כולם שמחים, את זה הספקתי להפנים.

כשבונים בית חדש שמשלב ילדים מזוגיות קודמת, משתדלים לעשות את זה הכי טוב שאפשר. זה לא אידיאלי, ממש לא. אידיאלי זה זוג הורים בריאים עם ילדים שמחים בתוך בית אחד. אבל עם כל זה שזה לא כך, אנחנו משתדלים לעשות את זה הכי שפוי ונכון במסגרת הלא נוח והפחות טוב.

 

העצה הכי טובה שאני יכולה לתת בזוגיות, היא לא לנסות לשנות את השני ולא לדרוש.

דרישות לא מביאות לשום מקום. כשאתה דורש אתה עושה רק נזק. אתה יכול לבקש, להסביר, לשתף ולהבין שזה לא מתאים. אז מה. זה לא אומר כלום. גם עם ילדים, דרישות ועונשים לא עובדים. מה שעובד זו רק הבנה עמוקה.

 

עבודה

 

 

אבא שלי חינך אותי על המשפט: "אם את לא חייבת להיות שחקנית ? אל תהיי".

צדק. משחק הוא מקצוע נורא קשה נפשית כי אתה כל הזמן חשוף. הכלי שלך זה אתה, מסתכלים לך על הברך, על האוזן ועל הנשמה. אתה שם ואין לך אפילו כלי להישען עליו. אני נשענת רק עלי, אפילו לא על פסנתר או גיטרה. צריך להילחם על כל תפקיד ותמיד אתה נבחן על התפקיד האחרון שעשית. תמיד צריך לחדש, לעשות עוד משהו. ניקח לשם השוואה מישהו שעובד בבנק: יש הישגים, אבל לא תקרה קטסטרופה אם הוא יהיה 40 שנה בבנק . אצלנו אין דבר כזה: בכל רגע נתון יש במאי שיכול לא לאהוב אותך,  ואתה יכול למצוא את עצמך מתדפק על דלתות. להמון שחקני יש את החשש שמחר לא תהיה עבודה. איך מתגברים? נלחמים ולא מוותרים. אתה אוסף את עצמך עוד פעם ועוד פעם ונופל על הרגליים. חסרים שחקנים שנשרו לאורך הדרך?

 

 

בתיאטרון, הצגה טובה מושפעת מכל האנרגיות שנמצאות בחלל אחד.

מספיק שאחד בקהל לא נהנה מההצגה, וזה משפיע על האנרגיה של כולם. אחת לכמה זמן יש נס כזה והכל מתחבר וקורה. זה תמיד מפתיע אותי. ב"הקאמרי" העלינו 250 פעם את "פרק ב'" של ניל סיימון. רוב ההצגות היו מאוד טובות והקהל מאוד אהב, ואחת לעשרים הצגות היתה הצגה שהרגשתי שאני בעולם אחר, שהרגליים שלי 20 ס"מ מעל הבמה וכל משפט שאני אומרת מקבל עומקים, ממש כמו נס. אלה רגעים במקצוע שערכם לא יסולא בפז.

 

לעשות דיסק זה קצת כמו לידה.

אני שרה בתיאטרון, אבל אני לא בנויה כרגע לחומר חדש. היום אני הרבה יותר שקועה בתיאטרון ובמשחק. מי יודע, אולי עוד שנתיים-שלוש ארצה. אני לא מגיעה לזה כי אני מאוד עסוקה ועמוסה. מוסיקה היא תחום מאוד קשה. במשחק אתה באיזשהו מקום חיל בתפקיד: בא לתיאטרון, מקבל מחזה, לומד אותו, עושה תפקיד. כדי לעשות מוסיקה אתה צריך להיות מפקד. גם להיות מפקדת, גם לגדל ילדים וגם להתפרנס זה טו מאץ' בשבילי

 

זוגיות

שני אמנים בבית אחד זה מצוין

דן תורג'מן ואני לא חיים ביחד, לא בגלל שאנחנו אמנים. ההיפך. היום, בזוגיות עם דני סנדרסון, אני מזהה המון פלוסים בחיים של שני אמנים תחת אותה קורת גג. כשאת חיה עם אמן את מבינה אותו בהמון רבדים שמישהי אחרת לא היתה מבינה.

 

פרק ב' הוא אחר לגמרי.

זה שמים וארץ. זה שלב אחר, אנשים אחרים. אנחנו בוגרים יותר, למודי ניסיון וכל אחד בא עם הפעקאלע שלו. ההתחייבויות המשותפות הן אחרות.

 

בחיים לא כולם שמחים, את זה הספקתי להפנים.

כשבונים בית חדש שמשלב ילדים מזוגיות קודמת, משתדלים לעשות את זה הכי טוב שאפשר. זה לא אידיאלי, ממש לא. אידיאלי זה זוג הורים בריאים עם ילדים שמחים בתוך בית אחד. אבל עם כל זה שזה לא כך, אנחנו משתדלים לעשות את זה הכי שפוי ונכון במסגרת הלא נוח והפחות טוב.

 

העצה הכי טובה שאני יכולה לתת בזוגיות, היא לא לנסות לשנות את השני ולא לדרוש.

דרישות לא מביאות לשום מקום. כשאתה דורש אתה עושה רק נזק. אתה יכול לבקש, להסביר, לשתף ולהבין שזה לא מתאים. אז מה. זה לא אומר כלום. גם עם ילדים, דרישות ועונשים לא עובדים. מה שעובד זו רק הבנה עמוקה.

 

עבודה

 

 

אבא שלי חינך אותי על המשפט: "אם את לא חייבת להיות שחקנית ? אל תהיי".

צדק. משחק הוא מקצוע נורא קשה נפשית כי אתה כל הזמן חשוף. הכלי שלך זה אתה, מסתכלים לך על הברך, על האוזן ועל הנשמה. אתה שם ואין לך אפילו כלי להישען עליו. אני נשענת רק עלי, אפילו לא על פסנתר או גיטרה. צריך להילחם על כל תפקיד ותמיד אתה נבחן על התפקיד האחרון שעשית. תמיד צריך לחדש, לעשות עוד משהו. ניקח לשם השוואה מישהו שעובד בבנק: יש הישגים, אבל לא תקרה קטסטרופה אם הוא יהיה 40 שנה בבנק . אצלנו אין דבר כזה: בכל רגע נתון יש במאי שיכול לא לאהוב אותך,  ואתה יכול למצוא את עצמך מתדפק על דלתות. להמון שחקני יש את החשש שמחר לא תהיה עבודה. איך מתגברים? נלחמים ולא מוותרים. אתה אוסף את עצמך עוד פעם ועוד פעם ונופל על הרגליים. חסרים שחקנים שנשרו לאורך הדרך?

 

 

בתיאטרון, הצגה טובה מושפעת מכל האנרגיות שנמצאות בחלל אחד.

מספיק שאחד בקהל לא נהנה מההצגה, וזה משפיע על האנרגיה של כולם. אחת לכמה זמן יש נס כזה והכל מתחבר וקורה. זה תמיד מפתיע אותי. ב"הקאמרי" העלינו 250 פעם את "פרק ב'" של ניל סיימון. רוב ההצגות היו מאוד טובות והקהל מאוד אהב, ואחת לעשרים הצגות היתה הצגה שהרגשתי שאני בעולם אחר, שהרגליים שלי 20 ס"מ מעל הבמה וכל משפט שאני אומרת מקבל עומקים, ממש כמו נס. אלה רגעים במקצוע שערכם לא יסולא בפז.

 

לעשות דיסק זה קצת כמו לידה.

אני שרה בתיאטרון, אבל אני לא בנויה כרגע לחומר חדש. היום אני הרבה יותר שקועה בתיאטרון ובמשחק. מי יודע, אולי עוד שנתיים-שלוש ארצה. אני לא מגיעה לזה כי אני מאוד עסוקה ועמוסה. מוסיקה היא תחום מאוד קשה. במשחק אתה באיזשהו מקום חיל בתפקיד: בא לתיאטרון, מקבל מחזה, לומד אותו, עושה תפקיד. כדי לעשות מוסיקה אתה צריך להיות מפקד. גם להיות מפקדת, גם לגדל ילדים וגם להתפרנס זה טו מאץ' בשבילי

 

בתיאטרון, הצגה טובה מושפעת מכל האנרגיות שנמצאות בחלל אחד.

מספיק שאחד בקהל לא נהנה מההצגה, וזה משפיע על האנרגיה של כולם. אחת לכמה זמן יש נס כזה והכל מתחבר וקורה. זה תמיד מפתיע אותי. ב"הקאמרי" העלינו 250 פעם את "פרק ב'" של ניל סיימון. רוב ההצגות היו מאוד טובות והקהל מאוד אהב, ואחת לעשרים הצגות היתה הצגה שהרגשתי שאני בעולם אחר, שהרגליים שלי 20 ס"מ מעל הבמה וכל משפט שאני אומרת מקבל עומקים, ממש כמו נס. אלה רגעים במקצוע שערכם לא יסולא בפז.

 

אבא שלי חינך אותי על המשפט: "אם את לא חייבת להיות שחקנית ? אל תהיי".

צדק. משחק הוא מקצוע נורא קשה נפשית כי אתה כל הזמן חשוף. הכלי שלך זה אתה, מסתכלים לך על הברך, על האוזן ועל הנשמה. אתה שם ואין לך אפילו כלי להישען עליו. אני נשענת רק עלי, אפילו לא על פסנתר או גיטרה. צריך להילחם על כל תפקיד ותמיד אתה נבחן על התפקיד האחרון שעשית. תמיד צריך לחדש, לעשות עוד משהו. ניקח לשם השוואה מישהו שעובד בבנק: יש הישגים, אבל לא תקרה קטסטרופה אם הוא יהיה 40 שנה בבנק . אצלנו אין דבר כזה: בכל רגע נתון יש במאי שיכול לא לאהוב אותך,  ואתה יכול למצוא את עצמך מתדפק על דלתות. להמון שחקני יש את החשש שמחר לא תהיה עבודה. איך מתגברים? נלחמים ולא מוותרים. אתה אוסף את עצמך עוד פעם ועוד פעם ונופל על הרגליים. חסרים שחקנים שנשרו לאורך הדרך?

 

 

אבא שלי חינך אותי על המשפט: "אם את לא חייבת להיות שחקנית ? אל תהיי".

צדק. משחק הוא מקצוע נורא קשה נפשית כי אתה כל הזמן חשוף. הכלי שלך זה אתה, מסתכלים לך על הברך, על האוזן ועל הנשמה. אתה שם ואין לך אפילו כלי להישען עליו. אני נשענת רק עלי, אפילו לא על פסנתר או גיטרה. צריך להילחם על כל תפקיד ותמיד אתה נבחן על התפקיד האחרון שעשית. תמיד צריך לחדש, לעשות עוד משהו. ניקח לשם השוואה מישהו שעובד בבנק: יש הישגים, אבל לא תקרה קטסטרופה אם הוא יהיה 40 שנה בבנק . אצלנו אין דבר כזה: בכל רגע נתון יש במאי שיכול לא לאהוב אותך,  ואתה יכול למצוא את עצמך מתדפק על דלתות. להמון שחקני יש את החשש שמחר לא תהיה עבודה. איך מתגברים? נלחמים ולא מוותרים. אתה אוסף את עצמך עוד פעם ועוד פעם ונופל על הרגליים. חסרים שחקנים שנשרו לאורך הדרך?

 

 

בתיאטרון, הצגה טובה מושפעת מכל האנרגיות שנמצאות בחלל אחד.

מספיק שאחד בקהל לא נהנה מההצגה, וזה משפיע על האנרגיה של כולם. אחת לכמה זמן יש נס כזה והכל מתחבר וקורה. זה תמיד מפתיע אותי. ב"הקאמרי" העלינו 250 פעם את "פרק ב'" של ניל סיימון. רוב ההצגות היו מאוד טובות והקהל מאוד אהב, ואחת לעשרים הצגות היתה הצגה שהרגשתי שאני בעולם אחר, שהרגליים שלי 20 ס"מ מעל הבמה וכל משפט שאני אומרת מקבל עומקים, ממש כמו נס. אלה רגעים במקצוע שערכם לא יסולא בפז.

 

לעשות דיסק זה קצת כמו לידה.

אני שרה בתיאטרון, אבל אני לא בנויה כרגע לחומר חדש. היום אני הרבה יותר שקועה בתיאטרון ובמשחק. מי יודע, אולי עוד שנתיים-שלוש ארצה. אני לא מגיעה לזה כי אני מאוד עסוקה ועמוסה. מוסיקה היא תחום מאוד קשה. במשחק אתה באיזשהו מקום חיל בתפקיד: בא לתיאטרון, מקבל מחזה, לומד אותו, עושה תפקיד. כדי לעשות מוסיקה אתה צריך להיות מפקד. גם להיות מפקדת, גם לגדל ילדים וגם להתפרנס זה טו מאץ' בשבילי

אבא שלי חינך אותי על המשפט: "אם את לא חייבת להיות שחקנית ? אל תהיי".

צדק. משחק הוא מקצוע נורא קשה נפשית כי אתה כל הזמן חשוף. הכלי שלך זה אתה, מסתכלים לך על הברך, על האוזן ועל הנשמה. אתה שם ואין לך אפילו כלי להישען עליו. אני נשענת רק עלי, אפילו לא על פסנתר או גיטרה. צריך להילחם על כל תפקיד ותמיד אתה נבחן על התפקיד האחרון שעשית. תמיד צריך לחדש, לעשות עוד משהו. ניקח לשם השוואה מישהו שעובד בבנק: יש הישגים, אבל לא תקרה קטסטרופה אם הוא יהיה 40 שנה בבנק . אצלנו אין דבר כזה: בכל רגע נתון יש במאי שיכול לא לאהוב אותך,  ואתה יכול למצוא את עצמך מתדפק על דלתות. להמון שחקני יש את החשש שמחר לא תהיה עבודה. איך מתגברים? נלחמים ולא מוותרים. אתה אוסף את עצמך עוד פעם ועוד פעם ונופל על הרגליים. חסרים שחקנים שנשרו לאורך הדרך?

 

 

בתיאטרון, הצגה טובה מושפעת מכל האנרגיות שנמצאות בחלל אחד.

מספיק שאחד בקהל לא נהנה מההצגה, וזה משפיע על האנרגיה של כולם. אחת לכמה זמן יש נס כזה והכל מתחבר וקורה. זה תמיד מפתיע אותי. ב"הקאמרי" העלינו 250 פעם את "פרק ב'" של ניל סיימון. רוב ההצגות היו מאוד טובות והקהל מאוד אהב, ואחת לעשרים הצגות היתה הצגה שהרגשתי שאני בעולם אחר, שהרגליים שלי 20 ס"מ מעל הבמה וכל משפט שאני אומרת מקבל עומקים, ממש כמו נס. אלה רגעים במקצוע שערכם לא יסולא בפז.

 

לעשות דיסק זה קצת כמו לידה.

אני שרה בתיאטרון, אבל אני לא בנויה כרגע לחומר חדש. היום אני הרבה יותר שקועה בתיאטרון ובמשחק. מי יודע, אולי עוד שנתיים-שלוש ארצה. אני לא מגיעה לזה כי אני מאוד עסוקה ועמוסה. מוסיקה היא תחום מאוד קשה. במשחק אתה באיזשהו מקום חיל בתפקיד: בא לתיאטרון, מקבל מחזה, לומד אותו, עושה תפקיד. כדי לעשות מוסיקה אתה צריך להיות מפקד. גם להיות מפקדת, גם לגדל ילדים וגם להתפרנס זה טו מאץ' בשבילי