חשבתי שנשים ישראליות יהיו הרבה יותר פטריוטיות.

השותפים שלנו בארגון "נשים ללא גבולות" הכינו אותי לזה שהמצב בארץ הולך ומתדרדר כך שכשהגעתי הייתי מאוד פסימית וממש הופתעתי לטובה. הייתי מוכנה לגרוע ביותר, חשבתי שאנשים לא ירצו לדבר איתנו בכלל, אבל גיליתי חברה מאוד פתוחה שמודעת לבעיות שלה.

 

נשים בישראל אמנם אוהבות את המדינה אבל באותו הזמן הן מאוד מודעות לקשיים, לבעיות, לטעויות ולעוולות. בצד הפלסטיני הרגשתי שנשים מחפשות תקווה. פגשנו נשים שאמרו שנמאס להן, שהילדים שלהן לא צריכים ללמוד איך לזרוק אבנים, אלא לקבל חינוך ועתיד טובים יותר. הנשים האלה מבינות שאלימות לא תוביל לשום מקום וזה גילוי חשוב ביותר. זה יכול להוביל לכך שפוליטיקאים בשני הצדדים יהיו שפויים יותר. 

 

בצד הפלסטיני, חינוך, היא מילת ה"באז" החדשה. 

 

לנשים בישראל יש את כל הזכויות ואם הן לא משיגות שיפור במעמדן זה חלקית באשמתן.

אי אפשר להאשים את הפטריארכיה כל הזמן. אנחנו לא בעמדה לבקש מתנות, אנחנו צריכות לדרוש את הזכויות שלנו ולעבוד קשה בשביל להשיג אותן. אני חושבת באותה צורה על החברה שלנו באוסטריה ואני מאוד לא סלחנית כלפי נשים שלא עושות שום דבר. 

 

בישראל אפשר לדבר על כל דבר, אי אפשר להשתיק אתכם, כשדיברנו עם נשים פלסטיניות על זכויות נשים הן רק גילגלו את העיניים. בפלסטין, בהשוואה לעולם המפותח יש להם עוד דרך ארוכה זה קשה יותר כי כי יש להם מסורות מסובכות יותר. הן יודעות מה קורה בחברה שלהן: האלימות במשפחה נוסקת, המצב הכלכלי הקשה (כשהבעל יוצא לעבוד והן תקועות בבית עם 8 ילדים, איזה מין זכויות יכולות להיות להן?).

 

פגשנו נשים בכפרים שהיו בעלות כושר ביטוי גבוה ודיברו על זכויות נשים, ברגע שנשים מודעות לזכויות שלהן, וליכולת שלהן לקחת את גורלן לידיהן, ולא רק הפרטי, גם את גורלן הקהילתי והמדיני, ישנה פריצת דרך בכיון הנכון. 

תיק הביטחון צריך להיות בידיים נשיות.

ביטחון צריך להיות בידיים בטוחות ואיזה ידיים יותר בטוחות מידיים נשיות. המטרה של התוכנית החדשה שלנו היא לעודד נשים לפעול בקהילות שלהן נגד הקצנה ונגד טרור. נכון לעכשיו, נושא הביטחון הוא מבצר גברי שלנשים אין בו אחיזת יד.

 

כאמהות, נשים יודעות בדיוק מה קורה אבל הן מרגישות חסרות אונים מול אנשי הדת והפוליטיקאים. אנחנו פונים לנשים שהן אמהות ומורות ומעודדים אותן לדבר עם הדור הצעיר, להביע את החששות וההתנגדויות שלהן. 

"אנחנו לא מדברות עם נשים מוסלמיות, הן שונאות אותנו".

נשים יכולות להיות הגורם המקשר בין שני צידי הסכסוך, כל סכסוך. בניגריה, נוצרים ומוסלמים נלחמים אחד בשני ללא הרף. פגשנו אשה מרשימה מאוד שאירגנה תהלוכת ענק בניסיון למנוע טבח המוני. כששאלתי אותה איך הן מסתדרות עם נשים מוסלמיות היא אמרה "על מה את מדברת, אנחנו אף פעם לא מדברות עם נשים מוסלמיות, הן שונאות אותנו". ניסיתי להסביר לה שפעילות רק של צד אחד יוצרת עוד פוטנציאל לשנאה אבל היא חשבה שאני לגמרי מנותקת מהמצב ולא מצליחה להבין את עומק השנאה.

 

כעבור כמה חודשים הזמנו אותה לכנס שלנו באוסטריה אבל רק בתנאי שהיא תגיע עם נציגה מוסלמית. בהתחלה היא סירבה אבל בסופו של דבר היא הצליחה למצוא מנהיגה מוסלמית שבאה איתה לכנס. כשהן חזרו הן התחילו לנסו לקרב את הקהילות שלהן ולמרות שלקח המון זמן עד שמשהוא זז, הן הצליחו ליצור פעילויות משותפות. 

 

נשים חייבות ללמוד לפעול ביחד.

כשהגענו לחקור את מחנות הפליטים מבוסניה גילינו שכל אשה שניה נאנסה. 

רוב האנשים במחנות הפליטים היו נשים וילדים והם לא דיברו. התחלנו לשבת איתם, הבאנו צוותי מחקר והתחלנו להבין שמשהו קרה, שנשים הושתקו כתוצאה מזוועות המלחמה ואונס. בגלל שהם שתקו, הדברים האלו לא הגיעו לקהילה הבין לאומית והמוטו שלנו הפך להיות לשבור את השתיקה.

 

התחלנו לדחוף לכך שנשים שנאנסו יוכלו לקבל מקלט. הרגשנו שיש לנו כח שלא היינו מודעים אליו, וזאת האחריות שלנו להציב סימני אזהרה ולהיות הנציגים של אלו שאינם יכולים לדבר.

 

אונס הופך להיות כלי פוליטי. אנחנו רואים את זה בליבריה, בקונגו, בכל מקום. זאת הפכה להיות שיטה להביס את האוייב - השפלת הנשים שלו. 

 

חשוב להבין שזה נושא פוליטי ולא נושא אישי. במשך המון זמן הקהילה הבין לאומית התייחסה לזה בסלחנות מסויימת מתוך הנחה שלא צריך להיות שיפוטיים מידיי כלפי מנהגים מקומיים. אבל באיזה מחיר?! במחיר ויתור על זכוית אדם?

 

אני חושבת שהתקדמנו מאוד ואחד ההישגים הוא שהיום יש בזה הכרה. הגל הראשון של זכויות נשים מגיע מההבנה שהפרטי הוא פוליטי. נשים תמיד חשבו
אם תוקפים אותי או משפילים אותי זאת הבעיה הפרטית שלי" והיום, אחרי הרבה עשורים, הגענו להבנה שזה לא רק אישי. זהו אחד ההישגים הגדולים של תנועת הנשים. 

 

אני מודעת למורשת שלי כאזרחית אוסטרית בכל הקשור לשואה. 

לכן היה מאוד חושב לי להתערב במקומות שבהם מתרחש רצח עם. אנחנו חוזרים ואומרים לעולם לא עוד, אבל נותנים לדברים איומים להתרחש. הגענו לרואנדה כי התרשמנו מאוד מההנהגה הנשית החדשה שצמחה שם אחרי הטבח. היום כחצי מהנציגות בפרלמנט הן נשים ורצינו לעשות משהו שידאג לכך שהמגמה הזאת לא תשתנה. הכנו תוכנית מיוחדת "נשים מתאימות לפוליטיקה" שמיועדת לנשים צעירות בגילאי תיכון.

 

הקמנו ליגת כדורגל לנשים באפריקה, ובאותה קבוצה שיחקה בחורה שאביה רצח את המשפחה של שחקנית אחרת.

יום אחד ישבנו על הדשא של בית ספר תיכון עם התלמידות, ושאלתי אותן - מה אתן באמת רוצות לעשות עכשיו? והן אמרו 'לשחק כדורגל'. השגנו מימון להקים ליגת כדורגל לנשים אבל התנאי שלנו היה שהקבוצות יהיו מעורבות, שבנות שבטי הטוטסי והוטו ישחקו ביחד.

 

במהלך משחקי הכדורגל ראיתי שאחת הבנות אף פעם לא הסתכלה למעלה וכשישבנו אחר כך לדבר על משחק היא סיפרה שהיא לא יכולה להסתכל על אחת השחקניות בגלל מה שקרה בין המשפחות שלהן. זה בלתי אפשרי לדמיין סיטואציה כזו. החלטנו לקרוא לתוכנית "בועטים להשלמה". אני רואה חשיבות גדולה דוקא במפגשים אישיים ובלתי אמצעים בין נשים מרקעים שונים. המשחק המשותף איפשר לשני הצדדים להיפגש באופן מאוד פרטי ובזכות זה להמשיך להלאה. 

קיבלתי המון השראה מנשים באפגניסטן.

כשמשטר הטאליבן נפל, שאלנו את נשים שם איך אפשר לעזור להן, והן ענו שהארץ הולכת לבחירות והרבה נשים הן אנאלפביתיות ולא יודעות אפילו מה זה "קלפי", שלא לדבר על להצביע או לבחור פתקים. אנחנו היינו צריכים להכשיר אותן להצביע.

 

גם תחת שלטון הטליבן כשנשים סולקו מהמרחב הציבורי, הם המשיכו לנהל את החברה האזרחית בסתר. ביחד עם נשים אפגניות אירגנו תוכנית הדרכה עם חוברות והסברים ונשים בכל שכבות האוכלוסיה. אירגון של האו"מ הדפיס את חומרים ב-2000 עותקים ונשים ברחבי המדינה העבירו אותה. 

 

גברים בזבזו תרומות כספים על אלכוהול

אחרי הצונאמי נסענו להודו בגלל שלמדנו מהשותפים שלנו שלמרות שהודו מקבלת סיוע, יש עדיין אנשים רעבים בהודו וסרי לנקה שלא מצליחים להשתקם. כשהגענו, גילינו שהגברים קיבלו את הכסף בתור ראשי המשפחה וביזבו את הכסף על אלכוהול ודברים כאלו.

 

ישבנו עם הנציגות הנשיות במועצות הכפרים והן ביקשו שנעביר את הסיוע דרכם. הנשים הקימו מין קואופרטיב בו הן קנו סירות, הכינו רשתות והעסיקו את הגברים בדייג ואחרי זה מכרו את הדגים. בשלב השני שאלנו את נשים איך עוד אפשר לעזור להן והן אמרו שיש בעיית תחבורה מאוד גדולה ועד שהדגים מגיעים לשוק הם כבר מסריחים. האוטובוסים יקרים ולא סדירים והמוניות יקרות עוד יותר. הצענו לנשים ללמוד נהיגה והן נורא התרגשו.

 

פתחנו בית ספר ראשון לנהיגה וחברת מוניות שמופעלת על ידיי נשים, לימדנו את הנשים לשחות כדי שהן לא יפחדו ממים וזה היה מאוד מעצים. כולם אמרו שהנשים מהכפר אף פעם לא יורידו את הסרי שלהן ויכנסו למים אבל ישבנו איתן ועיצבנו בגדי ים שמתאימים לסטנדרטים שלהם, מכוסים למעלה ועם מכנסים, משהו שלא יטביע אותם במים אבל עדיין יהיה צנוע. 

כבר השגנו הכל, מה אתן רוצות עכשיו?!

בתי תמיד חשבה כך ואף פעם לא התענינה בפמניזם ואז היא התחילה לעבוד וראתה איך הפטריארכיה עדיין מושכת נשים למטה ואיך הכל הרבה יותר קשה לנשים. אני שמחה כשאני רואה התעוררות אצל נשים צעירות. 

 

אנחנו, הפמיניסטיות המבוגרת באירופה, היינו כל כך עסוקות בלרוץ קדימה, שלא הסתובבנו אחורה להסתכל ולראות שהשארנו מאחור את הדור הצעיר, הדור שהרעיונות שלנו בכלל לא דיברו אליו, פתאום נוצר ואקום. 

 

התחלנו לשאול למה הדור הצעיר אינו פמניסטי, למה הם לא מודעים, זה לא אשמתם - אנחנו לא דאגנו להם.

 

אני רוצה שנשים יקחו את עצמן ברצינות

כל חיי הייתי פעילה לזכויות נשים. התחלתי כמרצה לסוציולוגיה ועשיתי המון מחקרים בנושא מגדר. לאורך השנים העבודה שלי הלכה יותר לכיוון של יחסים בין-לאומיים וחשיבות של נשים בסכסוכים בין-לאומיים. ככל שהתבגרתי ונהייתי אמיצה יותר, רציתי לשלב את הידע עם אקטיביזם ולנסות לחולל שינוי. רציתי שנשים יקחו את עצמן ברצינות, יקחו את הבמה, יהיו חלק מתהליך השינוי ואולי אפילו יובילו אותו. ארגון נשים ללא גבולות נותן פלטפורה לנשים לעשות בדיוק את זה.

 

לנשים יש המון במשותף - הרבה יותר ממה שמפריד בניהם. נשים בכל העולם דואגות לחינוך, לילדים, לפרנסה ולקיום הפשוט של חיי היום יום. נשים יכולות להיות גשר בין צדדים שונים של סכסוכים. היום חצי המאוכלוסיה נשארת מחוץ מעגל מקבלי ההחלטות ברמות הגבוהות ביותר כמו גם באירגונים בשטח וזה מצב שאנחנו רוצים לשנות.

 

האמירה שלנו היא שלמרות ההבדלים הדתיים, האתניים והפוליטיים, אנחנו כנשים עשויות מאותו החומר. במסגרת הזאת אנחנו רוצים לעשות מפגשים בין נשים פלסטיניות ונשים מתנחלות. 

 

גברים יותר טובים בלהראות שהם עובדים.

גם אם הם משיגים מעט, הם ישר צועקים, "הנה אנחנו".נשים לא כ"כ טובות בזה. הן עובדות לפעמים מאוד קשה, אבל לא יודעות להראות את זה.