לא רציתי להיות הפרזנטורית של מותג האופנה שלי.

לא רציתי לערבב שמחה בשמחה. אני לא מחפשת את תשומת הלב ולא התגעגעתי להיות בפרונט, בכלל. הרבה יותר נוח לי ומדבר אלי המקום בו אני נמצאת היום, כשהשליטה בידיים שלי. כשהופעתי בטלוויזיה, הייתי כלי בידיים של אנשים אחרים, ופה אני מחליטה.

 

למותג האופנה החדש של המעצב נתיב יוחאי מאור ושלי קוראים ניוטה (NYOTA) שזה כוכב בסווהילית. גרתי שנה בזנזיבר ואני מדברת קצת סווהילית ותמיד ידעתי שיהיה לי משהו שאקרא לו בשם הזה. יצא שהפרויקט הזה משלב את שתי האהבות הכי גדולות שלי בחיים פרט לילדים ולאריק – אופנה ואפריקה.

 

השותפות שלנו היא כמו מילים ולחן בשיר, אין יותר חשוב.

אין חלוקת תפקידים בין נתיב וביני בעבודה. שנינו אנשים עם אגו, אבל שנינו אוהבים אחד את השני ורוצים לפרגן אחד לשני. אנחנו לא מחפשים את חלקות התפקידים המוגדרת בינינו, זה לא משנה באמת, זה כמו מילים ולחן בשיר – אין יותר ופחות חשוב, לו יש את היכולות שלו ולי את שלי.

 

אני מאוד אוהבת את המשחק בין נשיות לגבריות, איך בגדים גבריים מתורגמים לנשים וזה מתבטא במותג שלנו. זו ההשראה שלי. אני גם אוהבת בגדים נשיים, אבל אני לא אוהבת לראות את זה בטוטאל לוק, אני אוהבת שיש משהו, רמיזה, קריצה. בגלל זה במותג שלנו יש דגש כל כך גדול על הסטיילינג. אף אחד הרי לא קונה היום בגד לערב או לאירוע, אנחנו קונים בגד שישרת אותנו ואנחנו הופכים אותו למתאים לשעה כזו או אחרת של היום באמצעות הסטיילינג.

 

NYOTA בעיצוב אילנה ברקוביץ' ונתיב יוחאי-מאור

צילום: יריב פיין וגיא כושי

 

הימים האחרונים הם כל-כך עמוסים, אנחנו עובדים לקראת ההשקה בפול ספיד, כל האיסופים האחרונים, דברים טכניים כמו כפתורים, גיהוץ, לכבס מה שצריך, הכל עובר דרכינו.

 

אני לא אלבש רק את הבגדים שלי בחיים.

אני מעצבת מתוך צורך, אבל ממש כמו שקראתי שהדירקטורית של חברת האופנה J CREW אמרה פעם שאם היא היתה צריכה ללבוש רק את המותג שלה היא היתה מתה משיעמום – כך גם אני מרגישה. אני תמיד מציצה מסביב.

 

אי אפשר לעצב לכל הנשים בעולם.

NYOTA מתאים לפלח אוכלוסיה מסוים. זה לא שאפשר לקחת את כלל האוכלוסייה העולמית ולעצב לה. אנחנו לא מעצבים רק מידה אחת אלא עד מידה 42 בערך, כשיש המון חשיבה וטכניקה על כל בגד שיוצא מהסטודיו.

 

אני מידה 42 ויכולה ללבוש כל פריט שאנחנו מעצבים. לעצב מעל מידה מסוימת מצריך התכוננות אחרת, ולצערי לא ניתן להתייחס לכל הפלחים באוכלוסיה, ממש כמו שלא כל הבגדים שלנו יתאימו לנשים עם חזה ענק, כך גם לנשים במידה 48. אם הייתי יכולה, הייתי מעצבת בכל המידות, אבל לא ניתן להלביש את כולן.

 

אילנה ברקוביץ' לובשת NYOTA

צילום: יריב פיין וגיא כושי

 

אני יודעת שאנשים יעבירו ביקורת, אני מקבלת את זה.

יגידו שהיום כל אחת פותחת ליין משלה, אז מה? זה בסדר, היום כל אחד צלם מקצועי עם אינסטגרם, וכל אחד צייר עם draw something וכל אחד שף עם מאסטרשף.

 

אני מורידה את הכובע בפני האסכולות הישנות, אלו שעשו את זה פעם, כמו הזמרים שהדרך שלהם לתקליט זהב היתה דרך חתחתים ולא דרך כוכב נולד או דה וויס. אין מה לעשות, יש היום הרבה יותר אפשרויות, אין בזה משהו רע, אני מבינה את זה וחושבת שכל עוד אנשים מודעים לזה, זה בסדר.

 

ההשראה שלי ומי שלימדה אותי על אופנה, זו טובה'לה.

דורית בר אור היא אייקון סטייל שממציא את עצמו כל פעם מחדש, היא קלאסה. תמר קרוון היא אושייה בכל נוגע לשילובים של סטיילינג והמצאת טרנדים, אבל ההשראה שלי, האישה שלימדה אותי הכי הרבה על אופנה, והיום, בתור מעצבת, אני פתאום שמה לב כמה מהדברים שהיא לימדה אותי (וזה היה בגיל 16) עדיין הולכים איתי – זו טובה'לה.

 

צריך מישהו שיחזיק לך את היד בצעד כזה.

דורית בר אור ואני הקמנו את החנות הראשונה של דורית לפני קצת יותר משנה. מהרגע הראשון היא עיצבה לבד והיא גם לא צריכה לידה אף אחד. היא מעצבת מדהימה, אחת המוכשרות שאני מכירה.

 

בשביל הרגע הראשון, של ה"להעז", אתה צריך מישהו נוסף שיהיה לצידך, ואני הייתי שם בשביל להחזיק לה את היד ולפתוח ביחד איתה את החנות. מהרגע שהחנות נפתחה, היא לא באמת היתה צריכה אותי שם יותר.

 

לקרוא למישהי שמנה ולגל גדות אנורקסית – זה אלים באותה מידה.

אני לא מבינה למה צריך להתעסק למישהי במשקל. מאוד קשה לי עם ההתעסקות הזו. ראיינו אותי בגיא פינס ושאלו אותי על המשקל שלי כי אמרתי שאני לא רוצה להסתכל על עצמי בטלוויזיה, כי אני שונאת את איך שאני נראית כרגע. אבל כל הקטע הוא שלי, מותר. מותר לי להתעסק בעצמי ובמשקל שלי, אני לא רוצה שאתם תתעסקו בזה. כל אחת יכולה לעשות את זה לעצמה ולחברותיה, אבל זה לא צריך להיות בפייסבוק או בעיתונים. וכנ"ל בכיוון ההפוך של גל גדות. יש בזה אלימות. לרמוז שהיא מקיאה או שהיא לא אוכלת כלום – מה אכפת לכם? זה אלים באותה מידה.

 

גל גדות מדגמנת אופניים באינסטגרם של קסטרו - אל תקראו לה רזה

צלם: עידו איזאק

 

הייתי רוצה להיות במידת המכנסיים שאני רגילה להיות בה בלי להתאמץ.

דברים עדיין באים לי בקלות יחסית, אבל פעם לא הייתי מודעת להמון דברים, הם פשוט היו עוברים דרכי. היום אני מעבדת את כל מה שקורה, מחכה, אין מה לעשות, זה קלישאה אבל עם הגיל בא הניסיון ואתה יודע יותר דברים. אני יודעת היום מה אני רוצה.

 

אני לא חושבת שאני בנאדם קשה, אבל אני יודעת בדיוק מה אני רוצה, מה כן ומה לא ואיך אומרים. רק פרפקציוניסט יעיד על עצמו שהוא לא מספיק פרפקציוניסט.

 

במקום לאכול ארוחת ערב מול מאסטרשף, יכולתי ללכת על ההליכון מול מאסטרשף

אסא בן שנה וקצת ואני מג'נגלת בין הכל. המזל שלי הוא שיש לי שותף עסקי נהדר ובעל שנהנה להיות בבית. אנחנו מסתדרים. הבעיה היחידה היא שבסוף היום אין לי כוח, אני גמורה מעייפות, וזה סתם תירוצים שאני מתרצת לעצמי לא לעשות התעמלות.

 

עברתי הישרדות בלי מצלמות.

כשהייתי בארה"ב ראיתי את כל הריאליטי ג'אנק, הארד קור, עקרות בית אמיתיות וכאלה, כל דבר עלוב שהיה. היום, בישראל, אני מקליטה תכניות כמו האוס, סמאש, טופ מודל ואננדה החדש של דנה מודן. אני מאמינה גם שאני אראה עכשיו את הישרדות VIP זה מאוד מעניין אותי.

 

בחיים לא הייתי הולכת להישרדות. עברתי הישרדות בלי מצלמות. גרתי בחושה באפריקה, עם נחשים, עקרבים ומלריה. והיה לי מאוד כיף. גיליתי שלחלות במלריה זה לא כל-כך נורא, שנחשים לרוב לא מתקרבים לבני אדם, למזלי לא ראיתי עקרבים ויתושים אפשר להרוג.

 

לא מעניינים אותי פפראצי והשקות.

בהתחלה היה קשה לחזור לארץ. ארה"ב מתחברת אצלי למקום של האנונימיות, שלא ידברו עלייך כל היום, אני לא בנאדם שאוהב את זה וחבריי הטובים עדים לכך. לא מעניין אותי פפראצי והשקות, אני בנאדם שאוהב ליצור ולעבוד וכל הדברים האחרים הם רק חלק שולי של זה. ניו יורק עשתה לנו מאוד טוב בתור משפחה. חצי השנה שגרנו שם היתה נהדרת, ה"מזל" היה, שאיך שחזרנו לארץ ישר התחלנו לעבוד, והמוח ישר מתאפס חזרה ונכנסים לשגרה. הזמן עושה את שלו.

 

אני לא אקעקע את השמות של הילדים שלי.

יש המון "חוקים" לגבי קעקועים, ואיש חכם אמר לי פעם שאחד החוקים ברוסית, הוא שאם מקעקעים שמות של אנשים, מאבדים אותם. אני קיעקעתי שני שמות בחיי, לפני שידעתי על החוק הזה, ואכן איבדתי את שניהם. אז לקחתי החלטה ששמות אני כבר לא אקעקע.

 

הלל, בני הבכור, כבר הודיע שהוא בחיים לא יעשה קעקועים. אולי אני אכריח אותו.

 

הייתי יושבת לקפה עם דיוויד בואי.

 אני מתה עליו עוד מילדות ויש לי כל כך הרבה דברים שהייתי רוצה לשאול אותו, שהייתי צריכה יום שלם לזה.

 

מצד שני, אולי הייתי עושה כמו ספיד-דייטים עם כל מיני אנשים, נגיד עם קייט מוס, חברתי (היא לא יודעת שאנחנו חברות), היינו יושבות, היא היתה עושה שורות ואני הייתי שותה קפה.

 

הקולקציה של Nyota"" מיוצרת במהדורה מוגבלת ותמכר במכירה אשר תתקיים בין התאריכים 3-5  למאי ברחוב נחלת בנימין 18 תל אביב.