הדוגמנית הישראלית הכי מצליחה מדברת על השער המפורסם ל"ווג", המייל מאנה ווינטור, האתר החדש שהיא משיקה ואיך נוצר, ועל הפוטושופ של אז ועכשיו

אני לא מסוגלת לבחור בין בר רפאלי לאסתי גינצבורג.

שתי הנציגות הישראליות בעולם הדוגמנות מהממות ומקסימות ואני מאחלת להן את כל ההצלחה שבעולם. תמיד אמרו לי שהישראליות הכי יפות ומיוחדות בעולם. בזמנו, חברים שלי מהתעשייה שהיו מגיעים לבקר בישראל, היו מסתובבים בחופי הים וחוזרים בהלם. אין כמו הישראליות.

עוד ב-Onlife:

• דיאטה, השמנה ודימוי גוף: איך עוצרים את המירוץ?
• להמשיך עם הדייט גם בלי משיכה מינית? נולי עומר מאבדת את זה
• ביונסה עשתה מזה קריירה: איזה בגדים מחמיאים לאגן רחב?

השער שעשיתי לווג היה הראשון שלי, ובכלל לא היה אמור להיות שער.

זה היה בדיוק כשאנה וינטור התחילה לערוך את המגזין: צילמנו הפקת אופנה לאחד העמודים הפנימיים של העיתון ובסיום הצילומים פיטר לינדברג, הצלם של ההפקה, והצוות החליטו להשתעשע ברחובות פריז ופשוט עשינו בכיף. כשראיתי שזה למעשה השער - הייתי בשוק.

זו הייתה סנסציה רצינית באותו זמן. עד אז היה נהוג לצלם רק פנים ולא גוף לשער. מבחינתי, להיות על השער של ווג היה כמו שיציעו לי לטוס למאדים, עד כדי כך זה היה מופרך מבחינתי.

אנה וינטור בחרה בשער שלי כאהוב עליה בכל הזמנים.

לפני שנה ערכו בווג גיליון נוסטלגי במהדורה מיוחדת,  וראיינו לכתבה על השער ההוא. זה היה ראיון מדהים ובו גם וינטור מספרת שמכל השערים והגיליונות שהיא ערכה, זה השער שהיא הכי אוהבת. כשהגיליון יצא מיד שלחתי לה מייל תודה, שראיתי את הכתבה והיא יצאה נפלאה.

אחרי שעתיים היא החזירה לי מייל אישי שהיא שמחה ומאושרת שאהבתי ושהיה נהדר לעבוד איתי, אז והיום. אני הייתי בעננים. מילא שהיא זוכרת מי אני, אבל העובדה שהיא חזרה אלי במייל, תוך שעתיים, בסוף השבוע? אני מניחה שהיא שומרת לי פינה חמה בלב. 

אני לא מתגעגעת לחיים כדוגמנית.

היום אני במקום אחר וגם עולם הדוגמנות הוא אחר. אמנם מצלמים דוגמניות בהשקות ובאירועים וזה נראה כאילו החיים נורא קלים, אבל להיות דוגמנית זה גם להתייצב על סט בחמש בבוקר, לא רק לצאת ולבלות עד השעות הקטנות. היו לי תקופות שהייתי טסה כל הלילה ואז מתייצבת על הסט לפנות בוקר בניו יורק ומשם ממשיכה לאירופה ושוב ישר לצילומים. ותמיד צריך להיראות זוהרת ויפהפיה. נכון, זה ממש לא המקצוע הכי קשה בעולם, אבל הוא מאד מתיש.

כשהייתי בהריון העליתי ארבעים קילו ונראיתי כמו אוהל מהלך.

זו לא הרגשה טובה, בטח לא כשאת מקיאה תשעה חודשים, עד חדר הלידה. אפילו בלידה עצמה החליפו לי כותנת כמה פעמים בגלל שהקאתי. אני גם לא יכולה להגיד שכיף לי עם עצמי עכשיו, כל חיי הייתי צריכה לשמור על המשקל. אני כבר לא צעירונת ויש מסביבי חברות רזות שמאותתות לי ש"יכול להיות גם אחרת".

סבתא שלי, שהייתה מהנשים הרזות והקטנות הללו הייתה אומרת לי בזמן ההריונות "איך את יכולה להגיע לכאלו מימדים?" ועניתי לה שאני לא יודעת מה לעשות. גם עכשיו אני לא יודעת מה לעשות. בעולם הדוגמנות יש אמרה ש"את אף פעם לא יכולה להיות רזה מידי או מפורסמת מידי". אז כנראה שרזה אני כבר לא אהיה.

גם בזמני היה פוטושופ, אבל זה לא שפתאום הפכו אותי למידה 4.

כשהצטלמתי לווג היה מישהו בשם ליברמן שכל תפקידו על הסט היה לתקן ולרטש את התמונות ואם הוא שינה את הצבע של העגיל והתמונה לא מצאה חן בעיניו היא הייתה נזרקת לפח. היום התחום השתנה, הריטושים הרבה יותר מהירים ומדויקים, אבל כמה כבר אפשר לשנות? הכל מותאם למציאות. 

לעולם לא אגיד לבתי לא להיכנס למקצוע.

זו החלטה שלה. כרגע היא לא רוצה להיות דוגמנית וזה בכלל לא מעניין אותה. אם וכשיגיע הרגע, נבחן את המקרה לגופו. כרגע היא מתמקדת בלהיות תלמידה טובה ואנחנו מאד מרוצים מהבחירות שלה. אני התחלתי להיות דוגמנית בגיל העשרה וההורים שלי מאד שמרו עלי, שמו דגש על חינוך. תמיד אמרו לי קודם תגמרי תואר שני, אחר כך תהיי דוגמנית. 

החיים לא תמיד יותר קלים לנשים יפות.

כמו שיופי פותח דלתות הוא גם עלול לסגור אותן. מצאתי את עצמי לא פעם במצבים בהם הייתי צריכה להוכיח שיש לי גם מה להגיד והיו לא מעט מקרים בהם אמרתי בדיוק מה שמישהו לידי אמר, אבל דעתו נחשבה ושלי לא, או שחשבו שאני חושבת את עצמי בגלל שאני יפה או מפורסמת. אני מרגישה שחובת ההוכחה היא בהחלט עלי, אבל אני מאמינה שאני עומדת בה בכבוד.

אנשים מתלוננים על הפפראצי בארץ, אבל הוא ממש כלום לעומת מה שקורה בחו"ל.

כשגרנו בלוס אנג'לס ראינו איך צלמים מתנפלים על קים קרדישאן וממש רומסים אותה ולא מאפשרים לה לזוז. אני מודעת לעובדה שזה חלק מהעניין ויש רגעים שלא בא לך להצטלם או שאת לא נראית בשיאך, אבל ביננו זה נורא כיף שמזהים אותך. עוד לא קרתה לי תקרית לא נעימה עם פפרצי בארץ וגם לא נראה לי שזה יגיע למצב כזה. בסך הכל כולם לוקחים את זה בפרופורציות.

אני תמיד מסתובבת עם יומן מתפקע של המלצות ומספרי טלפון והחלטתי להפוך את זה לעסק.

נשים הן רשת חברתית פעילה ושוקקת: אין מפגש עם חברה, כל חברה, שאני לא יוצאת ממנו עם עשרים טלפונים של בעלי מקצוע, המלצה על צימר מדהים בצפון וחוות דעתה על מסעדה חדשה שהיא בדיוק נתקלה בו. אנחנו תמיד "ראיתי –שמעתי".

הבנתי שאותו יומן עומד להתפקע והחלטתי לעשות מעשה ולהצטרף אל שנות האלפיים. כך בעצם נולד אתר ההמלצות שלי, Michaela - מעבירה הלאה, שכשמו כן הוא: מאגר של המלצות, השראות, עצות, טיפים ופירגון שאני יותר משמחה להעביר הלאה.

באתר אמליץ בכל שבוע על דברים שמצאתי שימושיים, מעניינים, מפנקים ומהנים. חשוב לי להדגיש שכל המלצה מבוססת על טעמי ודעתי האישית בלבד ונובעת מהתנסות ובדיקה שלי או מהמלצה של חברים/קוראים שנבדקה היטב. ההמלצות המפורסמות אינן בתשלום ואינן מושפעות מגורם מסחרי כזה או אחר. יכול להיות שמה שהמלצתי עליו לא ימצא חן בעינייך וזה בסדר, שכל אחד יעשה מה שטוב לו.

הקמתי את האתר עם החברה הכי טובה שלי.

אני מאד מאמינה בחברות נשית: סמדר ששון אלטמן, היא החברה הכי טובה שלי, אנחנו חברות מגיל ילדות וההורים שלנו עדיין גרים קומה אחת מעל השנייה באותו בניין. אנחנו תמיד מעבירות ביננו המלצות אישיות על דברים שראינו או שמענו והיה לי ברור שכשאני מתחילה את האתר הזה, אני רוצה אותה לצידי. אין דבר מהנה יותר לעבוד לצד החברה הכי טובה שלך שמכירה אותך ויודעת מתי לתת פידבק ומתי פשוט להקשיב. 

אני לא רואה את עצמי כאשת עסקים.

האתר בא מהבטן, מתוך רצון שלי להתפתח, אבל אני לא רואה אותו כעסק, זו לא נקודת ההתחלה שלי. המטרה שלי היא בעיקר שיהנו ממנו, שנשים מכל הארץ יכנסו אליו, יקראו המלצות ויתנו המלצות מתוך הידע שלהן. להפיץ אינפורמציה שתקל על כולנו ותיצור למעשה רשת חברתית תומכת בין נשים. ממש אין לי כוונה להפוך לאוטוריטוריה בתחום הלייף סטייל. אני לא גווינת' פלטרו (שהקימה אתר דומה) אני בסך הכל מתווכת, ממליצה. 

אפשר להצליח בלי בעל תומך.

אבל לא מומלץ. למזלי זכיתי בבעל תומך ואוהב שעוזר לי עם הילדים. בימים שבהם אני צריכה לצאת מהבוקר או נמצאת יום שלם מחוץ לבית הוא שם כדי להכין להם סנדוויצ'ים וארוחות צהרים ולהשכיב אותם לישון. אם הוא רואה שאני לילה שלם מול המחשב ומתעסקת באתר, הוא יטפל בשאר ענייני הבית. הוא מאד מפרגן לי וזה הדדי לגמרי. 

יש לנו מערכת יחסים עמוקה ומחייבת שבבסיסה אהבה גדולה. זו לא מערכת יחסים "חמודה", אלא מערכת בוגרת שהגענו אליה בזכות הגיל והניסיון. היום חשוב לי להיות יפה בשביל בעלי, ולא בשביל אף אחד אחר.

כשהבן שלי נולד הבנתי שמישהו אחר הולך להיות במרכז במקומי.

הבנתי שהרבה דברים הולכים להשתנות וכמו שהוא התרגל לעולם שלנו, אני התרגלתי להיות אמא. אני יודעת שאני אמא רגישה מדי ובכלל אדם רגיש מדי. אני בוכה המון, מכל דבר כמעט, ומזל שבעלי מאזן אותי, אני מתרגשת מכל דבר והוא אדיש.

אמא שלי תמיד אומרת שאליי, כבת יחידה, היא לא התייחסה כמו שאני מתייחסת לילדים שלי. כל דבר קטן, כל שיחה שלא נענתה – מתהפכת לי הבטן. הבן שלי לא מרשה שאני אבוא למשחקי הכדורגל שלו, כדי שלא אתחיל לבכות ולהביך אותו. אני תמיד צריכה לדעת איפה הם נמצאים ואם הם בסדר. הילדים שלי יטענו שאני אמא נודניקית, חופרת, חרדתית. אני שומעת הרבה את המשפט "טוב-טוב אמא, בסדר, הבנתי".

הייתי יושבת לקפה עם אבא שלי וסבתא שלי.

הייתי רוצה שהם יראו אותי היום, לאן הגעתי ומה השגתי. שיראו את הילדים, את הבית וישבו איתנו בארוחת השישי שלנו. אין יום שאני לא מתגעגעת אליהם והם לא חסרים לי.