אנשים יכולים לדבר על זה שאני מקדמת חוק נגד אלימות. לא אכפת לי. 

מימיי לא הואשמתי לא במישרין ולא בעקיפין בשום דבר. אני אזרחית שומרת חוק, שבאה לקחת חלק בפרוייקט של קידום של שירה וספרות כפיתרון לאלימות. עובדה שבזכות זה שלקחתי חלק בקידום הצעת חוק השירה העברית נוצרה מודעות.

 

גם אם שום דבר לא ייצא מזה, ויוזמי ההצעה יגידו לי שבגללי נוצר טררם גדול ואני מפריעה ויבקשו ממני לעזוב, זה בסדר גמור. אני באה מהמקום הכי אמיתי והכי נכון. אני אמשיך לקרוא את השירה שלי, לצטט גדולים ממני ולהעלות סטטוסים לפייסבוק.

 

עוד ב-Onlife:

 

הסטטוסים שלי לא מתחכמים, הם יוצאים מהלב. אני משלבת הרבה קטעי שירה, פתגמים וציטטות בסטטוסים שלי. תמיד אהבתי את נתן אלתרמן, את רחל, את יונה וולך, זה חלק ממני.

 

מאז שאני זוכרת את עצמי אני כותבת. תמיד, באירועים משפחתיים, במפגשים, תמיד אני זו שכותבת את הברכות או הדרשות.

 

פנו אליי בעקבות סטטוס בפייסבוק שכתבתי ביום ההולדת של יעקב אלפרון, בעלי.

כתבתי לו ברכה וצירפתי כהרגלי כמה שורות משיר ובחור בשם אדם דובז'ינסקי, שהוא יו"ר העמותה למען השירה העברית וקרוב לשנתיים מנסה להריץ את היוזמה, פנה אלי בפייסבוק. הוא אמר לי כמה הוא אוהב את הסטטוסים שלי וכמה הפתיע אותו לקרוא אותם, כי אני לא אדם שמצפים ממנו שידבר בשפה גבוהה, לא הסתדרתי לו בעין. אחרי שדיברנו והוא למד להכיר אותי, הוא הזמין אותי להיות חלק מהצעת החוק למען השירה העברית.

 

מזמן מיציתי את העניין של לדאוג "מה אנשים יחשבו עלי".

די, עייפתי מלחשוב. ממילא אנשים כותבים ואמרים עלי מה שהם רוצים. אז נתעל את זה למקום טוב. החבורה שהיתה איתי בכנסת – נמצאים שם טובי המרצים והמשוררים בישראל, אני רק נדבך קטן.

 

בסופו של יום, אני שמחה שהנוכחות שלי עושה רעש. כבר שנתיים שהם מדשדשים ולא הצליחו להעלות מודעות לנושא, ואם בזכות היותי שם, הם יקבלו הד תקשורתי – זה שווה לי את זה. זה המאמץ שלי וזה האינטרס שלי. לא אכפת לי מה יגידו עלי, אני מזמן כבר לא שם. אני רק מקוה שאנשים לא יחשבו שזה קוריוז.

כשהייתי בכנסת ניגש אלי ח"כ שחשב שאני פנינה רוזנבלום.

הייתי בכנסת ואנשים צעקו לי שהם אוהבים אותי. אותי. מי אני בכלל? כשהגעתי לשם הייתי כל-כך נבוכה, חבר כנסת אחד ניגש אלי, חיבק אותי, ושאל אותי "פנינה, מה שלומך, כמה זמן לא ראיתי אותך". זה הצחיק אותי, אבל הרגשתי את המבטים של כולם. אין לי ספק שחוללתי רעידת אדמה קטנה, לא יודעת כמה בסולם ריכטר, אבל היתה תזוזה.

 

אם יזרקו אותי במדבר, אני לא לוקחת כלום, רק את הזכרונות שלי.

צריך להתחיל בשינוי של מערכת החינוך. שילד יגיע הביתה מהגן עם שיר וילמד אותו, וישב עם אמא והם יקשיבו למילים וידברו עליו. שהוא ילמד אותו בע"פ. זה לא מספיק לתת לתלמידי י"ב שני שירים של ביאליק ללמוד לבגרות, מה הם יזכרו מזה? הכל אפשר לקחת לאדם, חוץ מהזיכרונות שלו. אם יזרקו אותי במדבר, אני לא לוקחת כלום, לא תנ"ך ולא כדור. רק את הזכרונות שלי. "שבוע הספר" פעם בשנה לא מספיק לטפח את אהבת הספרות אצל ילדים, זה חייב להפוך למשהו אינטגרלי ובלתי נפרד ממערכת החינוך.

 

ילדים הופכים לאלימים מתוך מצוקה.

ילדים שמינקות ישקו אותם בשירה, יסבירו להם, ישבו איתם ויקראו, יבינו שלמילים יש עוד פירושים, עוד משמעויות. הילדים ייפתחו לעולם נוסף, רמת האלימות המילולית תרד ובעקבותיה הפיזית. התובנה שלי לגבי ילדים היא שמתוך מצוקה הם הופכים אלימים, ואם מסבירים להם את הדברים ויושבים איתם ברוגע, אני יכולה לומר באופן מוכח, שזה משנה אותם. 

אני פליטת הריאליטי של החיים שלי.

הנוער מחובר היום לטלוויזיה, לריאליטי, קשה לי לראות נערים ונערות בוהים שעות בתכניות שאני לא מבינה בכלל. הייתי בערוץ 2 ומישהי שאני בכלל לא יודעת מיהי ומה עשתה התפלאה לשמוע שאני לא מזהה אותה. למה מה היא עשתה בחייה? איזה מסר היא מעבירה? מה כצופה אני מקבלת ממנה? ממה יש לי להתרשם? מהמציצנות? מאיך שהיא ישנה?  אני לא באה להטיף מוסר לאף אחד, איש איש באמונתו יחיה, אבל אני לא מבינה למה אין ביטוי לשירה עברית וספרות בפריים טיים, אם נותנים מקום למוסיקה ים תיכונית, צריך לתת גם לשירה עברית. 

פעם גבר היה מחזר אחרי אישה, כותב לה שירים, שר לה סרנדות.

צריך להכניס את העברית חזרה לחיים שלנו, אני הייתי משתמשת בפייסבוק, בטוויטר, בכל מדיה אפשרית. מזמינה סופרים ומשוררים לתכניות ולא רק בערוץ 23. להכניס ביטויים חדשים לשפה, לחבר את הצעירים. להתערב במה שקורה איתם. צריך ליצור גשר בין הגילאים, העדות והדתות השתמש בכל האמצעים כדי להשיג את המטרה, היא מקדשת את האמצעים.

 

אני אלמנה שמגדלת 7 ילדים, על כל המשתמע מכך.

אני אחראית לבטחונם, לכלכלתם, לגידולם, לפרנסתם. אני הורה וצריכה לשמש דוגמא אישית, זו תעודת הזהות שלי. כשהילדות שלי רואות שאמא חוותה אובדן נוראי, אבל היא עדיין קמה כל בוקר ונאבקת, הם לומדות איך להתנהג ורוצות להחזיר אהבה.

 

אין ספק שבזכות הסיפור האישי שלי אני מצליחה לשרוד.

מינפתי את עצמי דרכו. לא רציתי אבל ככה זה יצא. אני מרצה היום על חיי, על חיי לצידו של יעקב אלפרון, על גידול ילדינו, על יום הרצח, על ההווה, במקביל, פתחתי עם שותפה בוטיק קפה בבית שלי, "אהובהלי". לא היתה לי ברירה, אני עובדת מאוד קשה ולא בוחלת בשום דבר.

המלחמה של הילדים שלי תהיה רק בספרים ובמחברות.

המלחמה שלי היא על בני הבכור דרור אלפרון. זה חלק מהסבל שלי כאן ועכשיו. לא האמנתי בחיים שדבר כזה יכול לקרות ואני עדיין חושבת שהחמירו איתו יתר על המידה. הוא לא הבריון השכונתי, הוא תלמיד מצטיין שהיה גם צנחן וחובש. גם היום, מאחורי סורג ובריח הוא ממשיך את לימודיו האקדמאים. 

 

אני גידלתי את ילדיי. יעקב לא היה בבית קרוב ל-15 שנה, והם גדלו על הערכים הטובים שאני קיבלתי, על צניעות, על מורשת, על אהבת אדם. אבל כנראה שללא החושך הזה, אני לא אראה את האור. אני מאחלת לעצמי שהיום הזה יגיע בקרוב, והילדים יחזרו הביתה, ונוכל לשבת כולם ביחד סביב שולחן אחד בשישי בערב. נשמע אלמנטרי, לא?

 

עם ישראל לא שוכח.

אנחנו לא לומדים את הלקחים שלנו. יש פה שנאת חינם. אנשים רואים צל הרים כהרים. אני לא מחכה שמישהו יבוא ויגיד לי "אהובה, נלחמת וצדקת". אני יודעת את האמת, אני יודעת שהכשרתי את ילדי וזרעתי בהם זרעים של נתינה. נכון, ציפיתי לקצור את פירות ההצלחה ואני עוד לא קוצרת, אני רוצה להאמין שבשנים הבאות, בעזרת השם, החינוך הטוב יוכיח את עצמו.

 

הכוכב האמיתי לא חי.

יש לי סוג של אמירה שאנשים מתחברים אליה ואני עוד לא הצלחתי לפענח מהי. יש לי 5000 חברים בפייסבוק ועוד 5000 שהיו בהמתנה כך שנאלצתי לפתוח עוד דף משתמש. הרי הכוכב האמיתי לא חי, אני לא עשיתי כלום מימיי, אז למה אנשים רוצים לקרוא כל מה שאני כותבת? למה אנשים עושים לי לייקים על כל סטטוס? יש פה סוג של אמירה, אנשים קוראים את מה שאני כותבת, מגיבים אלי, מזדהים איתי.

 

החבל שקישר ביני ובין העולם ההוא נקטע, הוא לא קיים יותר.

אני זכה בדיוק כמו כל אחד אחר, אם לא יותר. אבל אנשים נהנים לקטלג, ביקשתי, פניתי לאנשים, התחננתי שיושיטו לי יד ויעזרו לי לצאת מהמקום הזה, אבל לכולם היה הרבה יותר נוח שאני אשאר שם. 

 

אני לא אתנהג כמו שאחרים התנהגו אלי.

אנשים הפכו להיות עורכי דין, שופטים ותליינים. חרצו כבר את דיני, אבל לא את דין ילדיי, אני לא מוכנה ששיתייגו אותם בשום תווית. אלה ילדי אצולה ואני לא אתנצל על שום דבר בחינוך שלהם. כאם וכרעייה, עשיתי כל מה שציפיתי מעצמי, אני לא אתנצל בשביל אף אחד ולא אחיה לפי התכתיבים של אף אחד. 

כל היום אני לומדת ובסוף אמות טיפשה.

אני לא מהנשים שמטיילות בקניון, אני כל החיים לומדת, גם היום. למדתי נטורופתיה כי בתי קים סבלה מבעיות נשימה מגיל מאוד צעיר וכל מה שניסינו במסגרת הרפואה המערבית רק החמיר את המצב שלה. חבר רופא המליץ לי ללכת על טיפול הומיאופתי ואז התחלתי ללמוד את הנושא. עשיתי את הדוקטורט שלי בפילוסופיה רפואית. לצערי עוד לא יצא לי לעסוק בזה, כי סיימתי קצת לפני שבעלי נרצח ובשנה הראשונה רק אספתי את השברים וניסיתי להיות חזקה בשביל הילדים שלי.  

 

אם הייתי צריכה לבחור את חיי מחדש, הבחירה שלי היתה יעקב.

אני אומרת בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים - הייתי עושה הכל מחדש. אמנם הפן הזה של חיי נגמר, ועברו עלי 3 שנים וחצי לא קלות. את היגון על יעקב לא קל לקבור. הוא לא היה עוד בעל רגיל ואבא רגיל, מן הסתם גם לא היו לנו חיים רגילים. הוא חסר לי אבל זה גורלי ואני מקבלת אותו.

אני מקוה שאוכל לסגור את הפרק הזה ביום שהרוצחים שלו יתפסו וישלמו את המחיר על המעשה הנורא שעשו.

 

אם יעקב לא היה בכלא 15 שנה, היו לי עוד 5 ילדים לפחות.

לא מעניין אותי מחר, מעניין אותי היום ועכשיו. אם אני רוצה להצחיק את אלוהים אני רק צריכה לתכנן תוכניות. הייתי עם בעלי בבית משפט, נפרדנו, קבענו להיפגש אחרי חצי שעה ובאמצע – זהו. הוא לא חי יותר. אני לא מתכננת יותר לטווח הרחוק, מנסה לחיות את חיי ולהפיק מהם את המיטב. להיות עם הילדים שלי כמה שיותר, לחבק אותם, להאמין שבסוף דברים יסתדרו. את המחיר שלנו, אנחנו שילמנו.

 

הייתי רוצה לשבת לקפה עם יאנוש קורצ'אק.

יש לי רגישות יתר לכל מה שקשור לילדים, והייתי רוצה להכיר אותו, בגלל האישיות שלו, בגלל האהבה שלו לילדים, הנתינה האינסופית, הדאגה. הוא נראה לי כמו אדם שאפשר ללמוד ממנו המון, שהצטיין בכ"כ הרבה תחומים.