אבא שלי ידע יותר טוב ממני מה אני אעשה כשאהיה גדולה.

הוא היה שחקן וזמר בנשמתו, שמעולם לא עלה על הבמה. לקראת גיל 15 הוא גזר עבורי מהעיתון מודעה על פסטיבל לזמרים מתחילים ואמר לי שכדאי לי ללכת. אחר כך גזר עבורי מודעות אחרות ואני סמכתי עליו, נתתי לו יד והלכתי בעקבותיו לכל מקום.

כך התחלתי את דרכי המקצועית. אפשר לומר שהדהדתי אותו ואת התשוקה שלו לבמה. הוא חשב, ובדיעבד צדק כמובן, שזה המקום שאצא בו החוצה בצורה הטובה ביותר.

 

יש בדמויות הנשיות שאני מגלמת אמירה חברתית.

הרבה נשים באות ומספרות לי אחרי המופע שחוו חוויות דומות לאלו שאני מציגה, כמו אמא שאומרת שהבת שלה בת 37 ולא נשואה והיא לא רוצה להתערב אבל בעצם כל הזמן מתערבת, או פיליפינית שמטפלת בזקנים ומספרת על החיים שלה. המטרה בחומרים שאני עובדת איתם היא לא לחנך אבל יש פה סוג של אמירה.

 

מכעיסה אותי מאד תופעת העובדים הזרים שבאים לטפל בהורים הקשישים שלנו.

אני מודה על כך שהם פה ועושים זאת באהבה גדולה אך יש בזה משהו נורא עקום - למה אנחנו לא יכולים לעשות זאת? עד כדי כך אנחנו עסוקים?

 

אני אופטימית ללא תקנה וכנראה שזה בא לידי ביטוי גם בדמויות שאני מגלמת.

זה נכון שבהרבה מקרים הן היו תמימות אך יחד עם זאת רבות עוצמה. אני מניחה שזה גם בגלל שכשחקנית את מאצילה מהאישיות שלך על מה שאת עושה. הדמות כתובה אבל חלקים מעצמך משתרבבים פנימה לתבנית שלה. הדמויות האלו פוגשות אותי בכל פעם בשלב אחר של החיים, עם חוכמת הבטן שקיימת בי. כך למשל את יעלי מ"גבעת חלפון" כנראה הייתי עושה היום באותו אופן אך יותר מקומטת.

 

אני בחורה עדינה שמנסה למצוא את המכנה המשותף של כל האוכלוסיה ולכן נמנעת מסאטירה או הומור מחאתי.

אני לא פוליטיקאית ומתרחקת מהנושאים האלו. המטרה שלי היתה תמיד לגרום לקהל ליהנות. זה לא אומר שהייתי מתנגדת לעשות את ניקוי ראש או ארץ נהדרת. כותבים שם מיטב הכשרונות אבל כשחקן זה לא אומר שאתה בהכרח צריך להזדהות עם תפקידים ותכנים מאד קיצוניים שאתה עושה.

 

יש בדמויות הנשיות שאני מגלמת אמירה חברתית.

הרבה נשים באות ומספרות לי אחרי המופע שחוו חוויות דומות לאלו שאני מציגה, כמו אמא שאומרת שהבת שלה בת 37 ולא נשואה והיא לא רוצה להתערב אבל בעצם כל הזמן מתערבת או פיליפינית שמטפלת בזקנים ומספרת על החיים שלה. המטרה בחומרים שאני עובדת איתם היא לא לחנך אבל יש פה סוג של אמירה. מכעיסה אותי מאד תופעת העובדים הזרים שבאים לטפל בהורים הקשישים שלנו. אני מודה על כך שהם פה ועושים זאת באהבה גדולה אך יש בזה משהו נורא עקום- למה אנחנו לא יכולים לעשות זאת? עד כדי כך אנחנו עסוקים?

 

אני אופטימית ללא תקנה וכנראה שזה בא לידי ביטוי גם בדמויות שאני מגלמת.

זה נכון שבהרבה מקרים הן היו תמימות אך יחד עם זאת רבות עוצמה. אני מניחה שזה גם בגלל שכשחקנית את מאצילה מהאישיות שלך על מה שאת עושה. הדמות כתובה אבל חלקים מעצמך משתרבבים פנימה לתבנית שלה. הדמויות האלו פוגשות אותי בכל פעם בשלב אחר של החיים, עם חוכמת הבטן שקיימת בי. כך למשל את יעלי מ"גבעת חלפון" כנראה הייתי עושה היום באותו אופן אך יותר מקומטת.

 

 

על סט "בנות הזהב" מוצא את עצמו במאי הצלמים מקשיב לשיחות הזויות של ארבע שחקניות מטורפות בגיל המעבר. שיחות שקשה לשמוע בין גברים.

אנחנו פותחות את הבוקר ב"מה אכלת? היתה לך כבר יציאה? תפתחו את המזגן! תכבו את המזגן!  למה את לא לוקחת הורמונים?". כולן סובלות מגלי חום ושאר תסמינים. בתוך חבורה שכוללת גרושה פעמיים, אלמנה אחת, מישהי שעברה משבר ואחת שנשואה לאותו אחד שפגשה בצבא יש הרבה הרבה הומור נשי. היתה פה הזדמנות מופלאה שמגיעה פעם בחיים - ארבע שחקניות וקומיקאיות ותיקות עם טווח יכולות כה רחב שעשו המון ועובדות עם חתיכת חומר משובח כזה. איך יכולתי לסרב?

 

אני לא מתעסקת בהזדקנות כי אני מרגישה נורא חיונית ויש בהוויה שלי משהו מאד ילדותי.

לכן, כנראה, אני עוברת את התקופה הזו בצורה קלה יותר. אני גם כל הזמן בעשייה, כמו כולנו בצוות של "בנות הזהב". מה שיפה שם זה שאף אחת לא עושה קאמבק. כולנו מאד עסוקות, נותנות בראש. מסיימות חזרות וטסות להופעות או חזרות אחרות ללא רגע דל. עם הגיל ההומור שלי משתנה. קל לי להשמיט מהמערכונים שלי גסויות כי אין צורך בזה.

יש לי סטנדרטים מסוימים שאני לא יורדת מהם.

כשעמדתי להשתתף ב"רוקדים עם כוכבים" הסוכנת שלי היתה מוטרדת מעניין הגיל אבל אני לגמרי לא.

ראיתי את התוכנית בבריטניה והיא נראתה לי מאד. אני אוהבת לרקוד וממש הפריעה לי העובדה שכולם שם היו צעירים יותר. באתי בלי ציפיות וקטפתי את המקום השלישי. זה לא יהיה אמיתי אם אומר שלא עניין אותי לנצח ואכן נסחפתי לתוך התחרות. כשאני משתתפת במשהו אני חיילת ועושה את הדברים כמו שצריך אבל המקום אליו הגעתי היה הנכון. את הניצחון השארתי לשני הזוגות הצעירים ומלאי הדרייב שהיו שם.

 

העיסוק בקולנוע מאתגר במיוחד.

אני אוהבת את כל מנעד אמנויות הבמה שאני עוסקת בהן ולכל אחת הייחוד שלה אבל ביצירה קולנועית אני משחקת פנימה, באופן מאד מרוכז ועמוק. כשמסיימים את העבודה על הסרט, תפקיד הקהל הוא לגלות את מה שהתכוונת לעשות בו. ירצו-יאכלו, לא ירצו-לא יאכלו וזה יכול להיות קשה. לא קיימת שם האינטראקציה והפידבק המיידי מהקהל הצופה בך כמו בתיאטרון ולכן אני שמחה שקיימת המחזוריות בעבודה. אני אומרת תמיד תודה למי שאחראי על כך שהתברכתי בשלל כשרונות ויכולה לשלוף מהמגירה את מה שצריך באותו רגע.

 

בכיתי מהתרגשות כשקראתי בפעם הראשונה את המערכון של פרלה-גוטרמן-גוטרמן שעשיתי לראשונה במופע למען ספי ריבלין.

הדמות נוצרה ונכתבה על ידי שלמה משיח, שכתב גם את המופע שלי "רגל פה רגל שם". הייתי המומה שגבר יכול לכתוב דבר כזה מושלם בגנות הגברים. קראתי בבת אחת ולראשונה לא הייתי צריכה לעשות אף שינוי. הופעתי עם פרלה בכל מיני מקומות בעולם, לרוב מול ישראלים אבל גם במקומות שבהם המופע היה מלווה בתרגום, ואנשים צחקו בפה מלא כי מדובר בדמות מעוררת הזדהות וחובקת עולם.

 

 

אני אמא מאד מעורבת ולא מתערבת, שנותנת המון מרחב גם לילדיי וגם לבן זוגי.

שני הבנים שלנו כנראה עשו החלטה מושכלת להמשיך בדרכים שלי ושל בעלי. אלון הוא מוסיקאי מוכשר וייחודי מאין כמוהו שיצא לדרך עצמאית ונדב בחר להיות קומיקאי. זה נראה לי הדבר הכי טבעי בעולם, הייתי מאד מופתעת אם היה יוצא לי ילד שאוהב מחשבים. כמובן שאני דואגת ומתפללת שיהיה להם טוב ושיצליחו בתחום הזה, אבל מעבר לזה מאמינה שאדם צריך לעשות ולהיות איפה שטוב לו. החששות הרי ממלאים אותך בכל מקרה ברגע שאת הופכת להיות אמא ואחר כך המינון תלוי באישיות שלך ובתרבות ממנה את באה.

 

עם מי היית רוצה לשבת לקפה?

הייתי שמחה לשתות קפה עם מריל סטריפ, שחקנית מדהימה עם טווח אדיר של תפקידים, כל כך מרגשת. אני בטוחה שהיה לי המון מה ללמוד ממנה והרבה דברים לדבר עליהם איתה.

 

 

אלונה בוסירה שואלת בעמוד הפייסבוק של Onlife: " מה מכל העיסוקים הרבים שלה - סטנד אפ מעולה, שירה, תאטרון לילדים - היא הכי-הכי אוהבת? 

 

כולם היו בניי אבל מכל הדברים שנגעתי בהם ז'אנר המיוזיקלס אהוב עליי במיוחד כי הוא מיקרורוסמוס של הכל.

לצערי בארץ לא עושים מספיק אך בהחלט יש לי ברזומה כבר מספיק ניסיון. אחד הדברים המרגשים והמוזרים הוא לשחק שוב ב"קברט" שעולה בקרוב. אני סוגרת מעגל כיון שבפעם הראשונה שיחקתי את סאלי בולס, התפקיד הראשי, והיום אני עומדת להיות בעלת המועדון. זה מוזר ומרגש כאחד.