המכונית שלכם מזהירה אתכם כי משאבת הדלק עומדת להתקלקל. אתם נוסעים למוסך כדי לתקן אותה, לפני שתצטרכו להתמודד עם כאב ראש רציני בכביש. 
בנק מסמס ללקוח על קנייה ביפן, מקום שהוא מעולם לא היה בו. הכרטיס נחסם, וכך שומרים על אלפי שקלים מפני הונאה.
חיישן בתחנת כוח מזהה כי טורבינה אחת לא עובדת כראוי, ומתריע את המפעילים שלה. בכך הוא מונע הפסקת חשמל גדולה.
השיבושים האלו שמתרחשים על בסיס יומיומי, חושפים את העובדה כי העולם עבר לעידן של מכונות אינליגנטיות, מתקדמות, שמסוגלות לנתח. המכונות מתרוממות, הופכות לחכמות יותר והן נפוצות יותר.
 
לכן, אם זה "העתיד", למה עבור רובינו זה נראה רחוק? האמת היא שאינטליגנציית מכונות נמצאת בשימוש נרחב במובן התעשייתי, אבל כשזה מגיע לחיים האישיים שלנו אנחנו שומרים ממנה מרחק. אנחנו לא מקבלים בקלות התערבויות בתוך החיים האיישים שלנו. אנחנו נצמדים לרצון החופשי ושומרים באדיקות על השליטה העצמית בחיינו והאוטונומיה שלנו. הגישה הזו מגבילה את הדרך בה טכנולוגיה יכולה להתאים לחיים שלנו.
 
סירי, לדוגמא, היא משרתת פסיבית כיום שמחכה לנו כדי שנשאל אותה שאלה. השיטה של שאלה-תשובה עוזרת, אבל האינדיבידואלים הם אלו שצריכים להתחיל בה. אנחנו נכנעים בקלות לשירותים "החכמים" של גוגל שיודעים לצפות את תכניות הנסיעות שלנו וצרכים אחרים. אם אנחנו לא מחפשים אחריהם, השירותים נעלמים.
 
אם מכונות לומדות הולכות למלא את הפוטנציאל שלהן ולשפר את איכות חיינו, הדבר מחייב אותנו לקבל שינוי בטבע של היחסים בינינו לבין המכונות. אם אנחנו מוכנים לקבל רמה גבוהה יותר של התערבות, מכונות לומדות יכולות להיות כוח עם עוצמה רבה. אפשר לראות ניצוצות של השינוי הזה במכשירי אימון כושר, שמזכירים לנו להתחיל לזוז. אבל, אנחנו יכולים לקחת את הרעיון הזה הרבה יותר רחוק.
 
לשפר את היחסים שלנו עם המכונות. צילום: shutterstock
 
לדוגמא, דמיינו אדם שיש לו היסטוריה של דיכאון או בעיות לב, והרופא נתן לו מרשם למכשיר. המכשיר הזה מתחיל להבין את המצב הראשוני של האדם, על בסיס מערכות טלמתיקה (שילוב בין מחשבים למערכות תקשורת) שקשורות לבריאות - טמפרטורת הגוף, קצב הדופק, לחץ הדם, רמות זיעה וכל נתון אחר על תכונות שקשורות לכך. אם המכשיר יודע את הדפוסים האלו, הוא יוכל "להתעורר" כאשר האדם נמצא בחרדה או בלחץ, וייתכן כי יסייע לשמור על האדם מוגן. ייתכן והמכשיר יציע משהו בסגנון "אתה זקוק למנוחה", "לך לשיעור יוגה" או "לך לבית חולים" - כל מה שצריך. במקביל, המכשיר יוכל להעביר מידע לספקי שירותים מתאימים כדי שיוכלו לבצע פעולה נוספת.
 
הדוגמא הזו היא לא מוגבלת על ידי טכנולוגיה, אלא על ידי פסיכולוגיה. היא מחייבת אותנו לשנות את גישת ה"דרישה", שאנחנו נוקטים בה בכל מה שקשור לטכנולוגיה. השינוי יתאפשר אם נרשה לטכנולוגיה להתערב בחיינו. אם נאפשר לניתוחי כושר שרידות כמו אלו שמשתמשים בהם במנוע מטוס או בטורבינה, להיות מופעלים על הגוף שלנו, תהיה לכך השפעה משמעותית על אתגרים בריאותיים רבים.
 
אבל, כאינדיבידואלים ניאלץ להחליט איזו רמה של התערבות היא מקובלת. הדור הבא של מוצרי מידע הולך להיות הרבה יותר חודרני ונצטרך להשלים עם הטכנולוגיה כדי שנוכל לקצור את היתרונות שהיא טומנת בחובה. מדובר על מלווים וירטואלים שמסתכלים עלינו, לומדים את המנהגים שלנו ויודעים מתי אנחנו נמצאים מחוץ לנורמה. האם אנחנו מוכנים לקבל עזרה? האם אנחנו מסוגלים לתת בטכנולוגיה אמון והאם היא שווה את האמון שלנו? האם יהיה גוף שליטה בסגנון האח הגדול שיצפה בנו? לא קשה לראות את הצדדים האפלים. לכן, זה מה שאנחנו הולכים להתמודד עימו: למצוא שיווי משקל בין פרטיות ואיכות החיים.
 
ישנן הזדמנויות עצומות עבור חברות, אשר יוכלו לבנות טווח רחב של מוצרים על בסיס מידע, שיאפשרו את כל אלו. למכונות שמסוגלות ללמוד יש פוטנציאל בדיוק כמו שפניצילין מתמודד עם נושאים הקשורים בבריאות, אם רק נהיה מוכנים לקבל מעט עזרה.