שמי הוא דנה ברכה אחירון. אני אמנית, מאפרת, עובדת ומדגמנת בבוטיק האופנה האלטרנטיבית NOX. ומעבר לעיסוקיי אני עוד מכלול של דברים, ביניהם גם שמנה. אני לרוב לא נוטה לדבר או לכתוב על החוויה שלי בכלל וספציפית עם הגוף שלי. אני מאמינה גדולה במעשים ודוגמא אישית, פחות בזיוני שכל. אז למה בכל זאת החלטתי לכתוב?

עוד באון לייף:

ביום העצמאות, כן היום הזה שהמדינה נולדה וכולם נפגשים וממנגלים, פגשתי את המשפחה האהובה שלי. עכשיו, עם כמה שלפגוש את המשפחה זה אירוע משמח לרוב, כולנו יודעים שלעיתים קרובות הוא נלווה גם בדודה ההיא שצובטת את הלחיים, באמא ששואלת מה עם החתונה, בסבתא ששואלת מה עם הנכדים והרשימה נמשכת. כל אחד פוגש את זה במקום אחר.

משפחה זה המקום היחיד שאי אפשר לברוח ממנו, מין מרחב שכזה שבאותה נשימה שהוא מכיל ומחבק הוא גם מעביר ביקורת נוקבת. ביום העצמאות הזה קרה מקרה שנגע בי מאוד ושיקף לי המון דברים על עצמי, ולאחר מכן על הסביבה שלי ועל הכוח בשיתוף.

בת הדודה שלי הקטנטנה, אולי בת 6, שאני יודעת שאוהבת אותי מאוד וללא ספק, ניגשה אליי ואמרה לי, "דנה, את קצת שמנה".

באופן כללי אני די אוהבת את הגוף שלי, רוב הזמן. אני אומרת רוב הזמן כי אהבה עצמית זה לא קסם – זו עבודה קשה ויום יומית, והיא תקפה לא רק לגבי חיצוניות. ובכל זאת התגובה האוטומטית שלי הייתה להיעלב מההערה שלה. אולי לומר לה שזה לא יפה, לומר לאנשים שהם שמנים.

דנה ברכה NOX

דנה ברכה ל-NOX. צילום: מוטי מלול, שיער ואיפור: דפנה בראל

לקחתי נשימה ושאלתי את עצמי, למה זה מעליב אותי? למה התגובה האוטומטית שלי היא התגוננות? והבנתי שלא ציפיתי מילדה קטנטונת לייחס חשיבות למשקל שלי. אולי אפילו קיוויתי שזה עוד לא נגע בה. בשונה מפעמים קודמות (הרי זו לא פעם ראשונה שקראו לי שמנה), אמרתי לה בחיבוק גדול – "נכון. ואני אוהבת את הגוף שלי. את אוהבת את שלך?".

ישבתי איתה מספר רגעים ודיברנו על כך שיש כל מיני סוגי גופים לאנשים, שזה טבעי ובסדר להיות שונה אחד מהשני, ושלכולם יש מקום ושכולם יפים. היא סגרה את השיחה בכך שאמרה, "את שמנה ומהממת, ואני לא רוצה שתשתני כי הכי כיף לחבק אותך ככה". ניקיתי את הקונוטציה השלילית, גם עבורי, אבל בעיקר עבורה. כי אין דבר יותר חשוב מלגרום לקטנטנים והקטנטנות שלנו לאהוב את עצמם, קודם כל.

כשהייתי ילדה לא חשבתי ששמנה זה משהו רע

אני לא קדושה.
לקח לי הרבה זמן וטונות של שנאה עצמית כדי להגיע למקום שבו אני יכולה להגיד שאני אוהבת את עצמי.

מה שהכי מצחיק אותי, זה שבמבט אחורה גם אני לא חשבתי ששמנה זה משהו רע. אני זוכרת שבתור ילדה שתמיד היו לועגים לה שהיא שמנה (והעובדה שהייתי רזה אז לא רלוונטית בכלל), הייתי חוזרת הביתה ומסתכלת על אמא שלי, שגם היא שמנמנה (ומתוקה) כשהיא מסתובבת בבית בנוחות וחופשיות. והיא הייתה כל כך כל כך יפה בעיניי, מלאת קימורים ומדהימה, שלא הבנתי – למה צוחקים עליי בדיוק מאותה הסיבה שאני אוהבת את הגוף של אמא שלי?

כשהתבגרתי נולדה לי אחות, ואני? כבר מזמן לא אהבתי את מה שאני רואה במראה. האמנתי להם, לכל אדם ואדם שאמר לי משהו שלילי, לקחתי את זה פנימה אליי כאמת היחידה. הרי זה בכל מקום ובכל פינה, ומטפטף כמו רעל אל התודעה שלנו.

אחותי חולת ג'אנק מושבעת. יום אחד התעצבנתי ואמרתי לה, "תמשיכי לאכול ככה, בסוף תראי כמו אמא". היא בתגובה ענתה לי, "אני רוצה להראות כמו אמא! היא יפה מאוד!".

זה שבר אותי לרסיסים. פתאום הבנתי את מה ששכחתי, ואחותי הקטנה הייתה המורה שלי.

דנה ברכה

בנות משפחת ברכה. צילום: פיני חדד, מתמגנטים באהבה

למילים שלנו יש כוח עצום. לאהבה העצמית שלנו יש כוח עצום. אנשים זקוקים וצמאים לקבלה ואהבה, מפני שאנחנו חיים בעולם שאומר לנו כל כך הרבה איך אנחנו צריכים להיות.

אני חושבת שצריך להוציא את המילה "צריך" מהלקסיקון. אנחנו לא צריכים שום דבר.

הדבר הכי חשוב בחיים האלה הוא אהבה, ולא בהכרח דווקא רומנטית, כי היא מדבקת ופותחת דלתות. אני באמת ובתמים מאמינה שאם כל אחד יסתכל לתוך עצמו ויאהב את מה שהוא, הוא יאהב גם את הסביבה שלו באותה מידה. וכך, כולנו נהיה
קצת פחות מנותקים,
קצת פחות במלחמה,
יותר בחמלה.