אני יושבת מול המחשב ותוהה מאיפה להתחיל לפקוח לכם את העיניים. מאיפה להתחיל להסביר עד כמה מוצדק מאבק הרופאים הנוכחי. כרגע אני יודעת שכולכם עדיין בעדם, המומים מתלושי המשכורת העלובים שהם מקבלים, מהנהנים בהבנה כשאתם שומעים כמה שעות בשבוע הם עובדים -  אבל אני יודעת שברגע שתפרוץ שביתה ממושכת, והחולים – אמא שלכם, הבן שלכם – לא יקבלו את הטיפול המיטבי בעיניכם, הסבלנות שלכם תפקע. הטור הזה נכתב כדי לבקש מכם עוד רגעי חסד של סבלנות.

 

שש שנים למדתי רפואה.  ואז עזבתי

בשלוש השנים האחרונות ללימודים גם לבשתי את החלוק הלבן. בחודשים הראשונים עוד לבשתי אותו בגאווה, עונדת את הסטטוסקופ לצווארי כסמל סטטוס של "כמעט רופאה", אחרי כמה חודשים הגאווה התחלפה בתסכול, והמציאות החלה לפעפע ולערער את זקיפות הקומה.

 

הגעתי ללימודי הרפואה חדורת מוטיבציה. יודעת שבחרתי מקצוע עם שליחות: אני אציל אנשים! אני ארפא אותם! אני אחזיר להם את החיוך לפנים! אחרי שש שנות לימודים הבנתי שהחלום רחוק מאוד מן המציאות.  התבוננתי מהצד במתמחים המותשים וידעתי ששם אני לא רוצה להיות. ובשנים שחלפו מאז לא התחרטתי לרגע אחד.  

יום עבודה רגיל של רופא: 36 שעות ערות

אבל אני לא רוצה לדבר על עצמי. אני רוצה רק להיות הקול של המתמחה הזה, שקיבל את פניו של אבא שלכם כשהגעתם לאישפוז באמצע הלילה. המתמחה הזה לא יכתוב לכם את הדברים האלו בעצמו. הוא נבוך. הוא עייף. הוא מותש ממאבקים. הוא פוחד להזדהות ולאבד את קידומו. המתמחה הזה הוא כמעט אני, ולכן המינימום שאני יכולה לעשות הוא להיות שם בשבילו.

 

רק כדי ליישר קו, המתמחה הוא רופא שכבר סיים שבע שנות לימודים, ועכשיו נמצא בשנות ההתמחות שלו – כחמש עד שמונה שנים, בהן הוא עובד כרופא במחלקה, ובמקביל נדרש לעבור את בחינות ההסמכה כמומחה. אני מזמינה אתכם לצאת ליום עבודה סטנדרטי עם המתמחה הזה. מוכנים? קחו נשימה עמוקה, יום העבודה הזה עלול להיות ארוך:

 

06:00 הרופא המתמחה שלנו קם, שותה קפה, נותן נשיקת בוקר טוב לילדים, שעדיין ישנים, ועושה את דרכו למחלקה בסוברו ג'אסטי מודל 1991.

 

07:00 הוא מגיע למחלקה, מקבל חפיפה מתורן הלילה טרוט העיניים, מכין קפה נוסף בכוס קלקר, לוקח לגימה, ויום העבודה יוצא לדרך:  סיבוב בוקר, ביקור רופאים, חולים חדשים, מכתבי סיכום, הפניה לבדיקות, בדיקות דם – יום עבודה רגיל.

 

16:00 לא, הוא לא הולך הביתה כמו כל שכיר. אחרי משמרת בת תשע שעות, הוא נשאר בבית החולים עד הבוקר למחרת, אולי אפילו עד הצהריים.ובכל הזמן הזה יש חולים חדשים, חולים ישנים אך עדיין כאובים, בדיקות, הסברים למשפחה, הוראות לאחיות, סביר להניח שמתישהו מישהו – חולה או בן של חולה - גם יצעק עליו שהוא מחכה לו כבר ארבע שעות. והוא צודק! הוא באמת מחכה לו כבר ארבע שעות!

 

והרופא שלנו? אדם אחד על ארבעים חולים. גם אם ירוץ מחולה לחולה לא יגיע לכל החולים במחלקה בזמן המשמרת.

 

02:00 ויכול להיות שגם בשעה שלוש, ארבע או חמש, יגיע חולה חדש. אולי גם יקראו לו למיון. אולי יצטרך לקפוץ למחלקת הדמיה לראות צילום CTדחוף של חולה. לישון? מה פתאום. כשהחולים לא ישנים, מישהו צריך לשמור עליהם. הלילה יעבור, כוס קלקר של קפה שהתקרר מונחת בחדר רופאים. הוא עוד לא הספיק לשתות אותו, מאז הבוקר.

 

נגמר? אפשר ללכת הביתה?

07:00 בבוקר שלמחרת יגיע רופא רענן להחליף אותו, כוס קפה חם ואופטימי בידו. רק בעוד כמה שעות של חפיפה הרופא שלנו ייצא מבית החולים ויעשה את דרכו הביתה. עכשיו הוא על הכביש, נוהג אחרי למעלה מ-24 שעות ללא שינה.

 

ודאי תאמרו: "נו, אבל עכשיו יש לו יום חופש! שלא יתבכיין..." אז זהו – שהוא לא הולך להסתובב בקניון או לאכול ארוחת בוקר עם המתמחה מהמחלקה ליד. הוא הולך לישון. בעוד כמה שעות הילדים שלו הרי חוזרים מהגן, והוא לא ראה אותם כבר משלשום.

 

20:00 בערב, אחרי שהילדים ילכו לישון, הוא יפתח את ספרי הלימוד ויקרא על המחלות של החולים שלו. זה לא שהוא לא יודע, הוא פשוט צריך לדעת טוב יותר. לכל מחלה הניואנס שלה, לכל חולה הדגשים שלו, וטעות שלו תעלה בחיי אדם.  עם כל הרצון לראות "האח הגדול", הרופא המתמחה הוא האח הגדול שלכם. עם כל החשק להירדם מול "השרדות", הרופא המתמחה צריך עכשיו ללמוד בשביל שאמא שלכם תשרוד. כבר יומיים היא שוכבת במחלקה ועוד לא הבינו מה יש לה. והוא באמת רוצה לגלות במה היא חולה, בשביל זה הוא הלך ללמוד רפואה.

06:30 למחרת, הוא שוב יוצא מביתו לעוד מחזור של 48 שעות של תסכול: הוא בא למקצוע הזה כדי להציל אנשים, לפחות להקל על סבלם, אבל הפער בין תחושת השליחות למציאות שטופחת על פניו גדול מנשוא. עוד לא אמרנו מילה על תלוש השכר: כשהתלוש מגיע, הרופא שלנו מוכן לשתות אפילו את הקפה בכוס קלקר שעומדת כבר יומיים, ובלבד שהגוש הזה בגרון, של העלבון, יתמוסס.

 

לא מרוויח הון עתק, לא יוצא לחופש

וכך חולפות להן חמש-שש-שבע-שמונה שנות התמחות. הרופא המתמחה שלנו כבר כמעט בן ארבעים. החברים שלו מביאים תלושי שכר שמנמנים הביתה – הוא, בשביל לגמור את החודש, יעשה עוד תורנות. אולי אפילו תורנות שבת, שמתגמלת טוב יותר. אוי, תכננו טיול עם הילדים בשבת. לא נורא, שבת הבאה... ואולי בעוד כמה שנים כבר ירוויח טוב וייקח אותם ליורודיסני. זה בטח יפצה על הטיול בשבת.

 

הילדים שלו כבר בני עשר. הוא לא ממש זוכר איפה הוא היה כשהם בכו בלילה, כשהם עשו את הצעד הראשון, כשהם הלכו לכיתה אלף או כשהופיעו במופע סוף שנה בחוג בלט. הוא היה עסוק בלטפל בנו. ואנחנו? אנחנו לפעמים שכחנו אפילו לומר תודה.

 

אז עכשיו, במאבק הזה, המתמחה לא צריך שתגידו לו תודה. רק שתבינו, ותתמכו, כדי שגם בעוד כמה שנים יהיו בבתי החולים הציבוריים מתמחים. רק אם אפשר, קצת פחות מתוסכלים.