קוראים לי חני, אני בת 32, גדלתי בבני ברק ואני עדיין גרה שם, וקבלתי חינוך חרדי. אני אמא של שירה בת 11, שלמה בן 10 ונעמי בת שבע וחצי. ביום יום שלי אני כותבת תוכניות פסיכו-חינוכיות במרכז חוסן. בזמן הפנוי שלי, בערבים, אני מנחת הורים בשיטת מכון אדלר. אני משלימה בימים אלו לתואר שני ללימודי משפחה. כתבתי ספר שהפך לסוג של רב מכר, שנקרא "בארץ החיים", ועוד כל מיני. אני מתחזקת בלוג, עמוד פייסבוק ואינסטגרם מאוד פעילים. כל זה בזמן הפנוי שלי. בזמן הלא פנוי שלי אני מתמודדת עם מחלה, סרטן מפושט סופני, בלי יכולת ריפוי.

 

עוד באון לייף: 

 

אנשים שרואים אותי חושבים: "מאיפה יש לה כח?", אני מקבלת כימותרפיה וטיפול ביולוגי וטיפול הורמנלי, שזה כולל אישפוזים, ניתוחים, תופעות לוואי וכולי. ולמרות זאת אני עובדת הרבה יותר מאנשים בריאים. אני מספיקה הרבה, אני מסתובבת המון בארץ ובעולם ומרצה. למעשה, בשנת 2015 נבחרתי לאחת מעשרת הנשים המשפיעות במגזר החרדי, שזה מעיד על מגמה שלנשים נמאס מפרופסורים ורבנים והם רוצים מישהו משלנו, שבא מהעם, שבאמת מתמודד, שיודע איך זה. כי בסופו של דבר לוקחים אותי, בחורה בת 32, לא מאוד חכמה, לא מאוד יודעת, לא מאוד מקושרת, ומבקשים: "אנחנו רוצים לשמוע אותך".

 

כששואלים אותי מאיפה יש לי כח, אז אני עונה בסיפור: הייתי עם בעלי אצל הפרופסור הגדול לפני כמה זמן. והוא אומר לו: "פרופסור, ממה חני חיה? היא לא אוכלת, היא לא ישנה, היא מקבלת כימו בכמות של פילים". הוא הסתכל על התיק שלי, כזה תיק שמן, סגר אותו, הסתכל עלינו ואמר: "מה זאת אומרת ממה היא חיה? היא חיה מאהבה". וזאת ההבנה שבאתי לספר לכם עליה.

 

אנחנו לא חיים מהאוכל שאנחנו אוכלים, אנחנו לא ערנים בגלל שעות השינה שישנו. אמא שקמה לילד שלה שלושים פעם בלילה עם דלקת אזניים, אין לה באמת כח. ממה היא קמה? היא קמה מאהבה. וכשאנחנו אוהבים אנחנו יוצאים מחוץ לגבולות של הגוף שלנו, ואנחנו עושים דברים שאנחנו לא מאמינים על עצמנו שאנחנו מסוגלים לעשות. הרופא שלי, שהוא איש זקן שראה הכל, וכבר לא מאמין לכלום, הוא הבין שיש משהו שמעבר לכרומוזומים והנוירונים. יש שם משהו שהוא מעבר. משהו של נשמה, משהו של שליחות, משהו של משמעות.

 

אני אובחנתי בגיל 24 עם סרטן שד. מקובל לחשוב שסרטן שד תוקף רק נשים מבוגרות, אבל לא. אני צעירה, ולצערי הוא אובחן בשלב מאוחר. בסרטן שד יש 90% החלמה. זאת אומרת, שכל הסיפור זה גילוי מוקדם. ולכן, נשים, תהיו ערניות למה שקורה בגוף שלכן.

 

כשגילו לי את המחלה, הייתי בת 24, הפרוגנוזה שלי הייתה 6 חודשים, נעמי הייתה אז בת 4 חודשים. היום היא עולה לכיתה ב' ואני בת 32. והרופא כבר לא אומר לי כלום, כי אני יצאתי מחוץ לפרבולות שהוא מכיר. אבל אני לא באתי לספר סוד של אריכות ימים. אין לי סוד. יש לי סוד של עריכות שמלשון ערך של ע', כי יש ערך לחיים, וכל דקה ודקה שחיים אותה במלואה זה כמו נצח.

 

 

צפו בנאום המלא של חני ויינרוט מתוך כנס "לא יוצאות מאיזון" של און לייף בשיתוף מתחם שרונה: