השבוע נשלחתי לחוות את העולם ואת עצמי עם בטן הריון של חודש שמיני. נושאת על רחמי את גוש הספוג המתקתק במשקל מאתיים גרם שהשכרתי ממחסן ברחוב הרצל, למדתי שהריון הוא ככל הנראה הסטטוס החברתי הרחוק ביותר ממצבי העכשווי. אם ישיבה לבדי על הבר היתה חגיגה של רווקות וקיבוץ נדבות בסך הכל עשוי היה לתרום למינוס ההולך ותופח בחשבון הבנק, הריון הוא מצב שכרגע רלוונטי לי בערך כמו הגירה לאיגלו בפינלנד. הסיבה לכך היא לא אידיאולוגית, גיל 26 היה יכול להיות הזמן המדויק לשאת ברחמי את פרי הבריאה במידה והייתי מתחזקת זוגיות יציבה ומשכורת שלא מאלצת אותי לבחור בין שמפו ומרכך, אבל זה לא המצב.

 

לניסויים הקודמים של תמוז קולבר באון לייף:

 

אל תבינו אותי לא נכון, אני לא מתלוננת, פשוט אחרי שבשנה האחרונה פרשתי מהחיים שהכרתי ועזבתי מגורים ברמת אביב עם בן זוג לצידי והליכה יציבה בדרך האקדמית הבטוחה לטובת תחזוק דירת רווקות תל אביבית ורדיפה נאיבית אחרי חלומותי שנכון לעכשיו משחקים אותה קשים להשגה, חזון הקמת המשפחה די נדחק למקום לא ידוע אי שם בעתיד המעורפל.  

 

היריון זה הדבר הכי לא רלוונטי לחיי כרגע. בטן ההיריון המדומה

 

עוד לפני שיצאתי לדרך נתקלתי בבעיה לוגיסטית שהייתי צריכה לפתור – הבגדים שלי לא עלו עליי בשום צורה שהיא, לפחות כזו שאפשרה לי להראות מכובדת ולהימנע מהשילוב הטראשי של בטן הריון וחצאית מיני. גם לא', שותפתי לדירה שנוטה להמיר את ארוחת הבוקר שלה בכפיפות בטן, כמעט ולא היה פריט לבוש מתאים, אבל בסופו של דבר מצאתי בארון שלה שמלת מקסי יפה אך מוכתמת שהפכתי למדי ההריון הרשמיים שלי. עוד בעיה שנאלצתי לפתור היתה הזוהר הידוע לשמצה, לו נתתי אינטרפטציה בצורת כמויות מופרזות של סומק, שבעיקר גרמו לי להראות מותשת וחסרת נשימה. עגולה וורדרדה יצאתי לרחובות לחוות את חיי הנושאות ברחמן גור אדם.

 

היום הראשון- כשכל העולם עפר לרגלייך

נשים בהריון הן צורת חיים נעלה יותר. מהרגע בו יצאתי לראשונה אל האוויר הפתוח הרגשתי שזכיתי למעמד חדש. כשהסובבים אותי טמנו ראשם בטלפונים, מתרוצצים כמו נמלים עמלות על עבודות פיקטיביות מול מחשבים, משדרים את חייהם דרך סלפים שקריים בסמטאות העיר ותרים אחר אהבה, פרנסה, שלווה, עיסוק ובעיקר הסחות דעת מהמציאות – אני הייתי במימד אחר. אישה בהריון היא התגלמות כוחו של הטבע  – דוגמנית המציגה בפני העולם את נזר הבריאה. כשהלכתי ברחובות בראש מורם, שיער פזור ושמלה מתנופפת ברוח, הרגשתי הילת של כבוד, דאגה ויריאה מסביבי. נהגי המכוניות עצרו כמה מטרים לפני מעברי חצייה ואותתו לי בחיוך לעבור, הולכי רגל שחלקו עימי מדרכות צפופות פינו לי את הדרך ואזרחי תל אביב צלחו שלוש פעמים את מבחן האוטובוס וקמו כדי שאשב.

 

אישה בהיריון היא יצור נעלה. לפני ואחרי

 

מלבד יראת הכבוד שקיבלתי, כל הסובבים אותי ששו להפוך למשרתים. כשעמדתי בתור בבנק זכיתי למים וכיסא, כשנשענתי ונאנחתי בהפגנתיות מול מארחת לבבית שניהלה תור בכניסה למסעדה, קודמתי מיד ולא נאלצתי לחכות והמלצרית בחומוסיה, שהפגינה יחס סוציופתי לשאר היושבים בשולחן, הרעיפה עליי חיוכים חמים והציעה תוספות על חשבון הבית, אני הרי אוכלת בשביל שניים. כשנשלחתי למשימה הזו ציפיתי ליחס הזה בדיוק, אבל לא יכלתי לדמיין עד כמה הוא ירגיש נפלא. התמסרתי אל הזרים הששים לטפל בי, יכול להיות שקצת יותר מדיי בהתחשב בכך שאני צעירה, בריאה ולא באמת אמורה לטרטר נשים מבוגרות לרוץ למצוא לי מים פושרים, אבל החיבוק הקולקטיבי והעובדה שבעיני כל זר שהביט בי מצאתי דאגה ואיכפתיות היו ממכרים.

 

מסתבר שכשזרים מכירים בך כמשפחה, הם לוקחים את הקרבה החדשה ביניכם ברצינות תהומית. אישה בהריון בארצנו מלאת הלבבות החמים אינה אדם פרטי, היא נחלת הכלל, אם לעתיד של בן או בת לחמולת בני ישראל. במשך יומיים לכולם סביבי היו דעות שנאלצתי לשמוע, שאלות עליהן ניסיתי להשיב בנימוס, טענות אותן הכלתי ובקשות תמוהות לגעת לי בבטן. זה התחיל בבנק, כשהפקיד מולו ישבתי עלה לראשונה על העובדה שאין לי טבעת. כששאל באגביות אם אני נשואה, שכחתי לרגע מכרית הספוג הענקית והגבתי בעלבון שממש לא. כשעיניי הרושפות מכעס על תפיסתו אותי כמבוגרת מדיי לחיי הרווקות פגשו את מבטו מלא הצער, נפל לי האסימון – אני בחורה צעירה ובודדה בהריון מתקדם, שמבקשת הלוואה מהבנק. הסיטואציה, שהצחיקה אותי לרגע, הפכה למטרידה כשהפקיד הלבבי מצא לנכון לדרוש ממני סקירה קצרה על חיי. זעתי באי נחת בכיסא כשעניתי על שאלות כמו "ומה קרה לאבא של התינוק?" בגמגום קל וניסיון לא לסתור את עצמי יותר מדיי בתשובותי המאולתרות על אהבת חיי ששוכב בקומה באוסטרליה לאחר שננשך ע"י עכביש ארסי.

 

היום השני- גברים לא מתעניינים בנשים בהיריון

הנשים המבוגרות שישבו בשולחן לידי בארוחת הבוקר הקימו מהומה כשאדם שעמד ברחוב במרחק עשרה מטרים מתחומי המסעדה שלף סיגריה. לאחר שהבריחו את הזר, דרשו הנשים לגעת לי בבטן והגיבו בצקצוק ותדהמה לנוכח סירובי המבוהל. השילוב הקטלני של השאלה באיזה חודש אני והבקשה/דרישה לגעת לי בבטן רדף אחרי בכל שיחת חולין אליה נקלעתי ומצאתי את עצמי בורחת מידי זרים כמו מקליעים בשדה קרב. אמנם לפוביית כפות הידיים שפיתחתי היתה סיבה יוצאת דופן (אני לא חושבת שיש סיטואציה משפילה יותר מהיתפסות על חם על ידי זרים חטטנים על חטא זיוף הריון), אבל לא יכלתי שלא לחוש אמפתיה וצער עבור אותן הנשים שניסיונות המגע הבלתי פוסקים מכוונים היישר אל עורן המתוח, ולתהות – מה לעזאזל עובר לאנשים בראש?

48 שעות כאם לעתיד היוו פסק זמן מבורך מבחורים שמנסים לצוד אותי בכל קצוות העיר.    

 

ולאן נעלם האבא? תמוז והבטן

 

בתל אביב של עידן הטינדר, בה בחורה שהולכת לבדה ברחוב תזכה ליחס, הערות והצעות ללא כל קשר לגילה, צבע עורה ומבנה גופה, הריון הוא פרצה במערכת. מאסתן בתשומת לב המבוססת על עומק המחשוף שלכן? כרית מתחת לחולצה  תעשה את העבודה. הגברים על פניהם חלפתי התחלקו לשתי קבוצות – רווקים שביום רגיל היו זורקים לעברי משפט מוגבל או מבט מפשיט, אותם הבטן שלי עיוורה זמנית וגרמה להם לחלוף על פניי ללא שימת לב מיוחדת לקיומי הסמוק, כשמנגד עמדו הגברים שככל הנראה תופסים נשים בכל מצב גופני שהוא כבנות אנוש ולא כחפץ או אופציה זמינה לסקס, שהביטו בי במבט הקולקטיבי החם והדואג כמו שאר האוכלוסיה רחבת הלב. המכנה המשותף לכלל הגברים היה היעדר הזיק המתעניין בעיניהם הלא בוחנות בעליל. אני בטוחה שבני הזוג של ההריוניות מוצאים את העובדה שפרי אהבתם עם בחירת ליבם צף לו בבטנה המתוחה סקסית במיוחד, אבל בעיני העולם החיצון עשה רושם שהסקס אפיל שלי נשאר אי שם מתחת לכרית הספוג וההנחה שכמה חודשים מעכשיו הסטטוס שלי יהפוך לגרושה/רווקה + ילד.

 

את החוויה סיכם נהג המונית שהחזיר אותי הביתה בתום היום השני, לו גיליתי את האמת מאחורי ההריון היפה ונטול תופעות הלוואי שלי כשרצה לפטור אותי בתשלום כמצווה שתפתח לו את המשמרת בברכת מזל. הנהג צחק למשמע העובדה שאני בהריון פיקטיבי למען כתיבת שורות אלו וסיפר לי על החוויה של אשתו בחודשים בה נשאה את ילדם ברחמה. תקופה בה תיעבה את גופה שהכפיל את מימדיו, קרסה תחת קרסוליה הנפוחים וזהרה בעיקר אחרי ששטפה את פניה מקיא וזיעה, אך עם זאת, בעיניו, תשעת החודשים בה היתה הכי יפה בעיניו אי פעם.