לפני כשבועיים כתבה כאן מרינה קיגל, גרושה בת 40, על חיבתה לגברים צעירים:

"קידומת 'עשרים ו...' מחרמנת אותי. גברים בגילי בדרך כלל באים עם מטען רגשי, שברים בנפש, מזונות וגרושות. אגב, רווקים בשנות הארבעים לחייהם גרועים עוד יותר. בגלל זה בשנה האחרונה הגבר המבוגר ביותר ששכבתי איתו היה בן 34."

הפוסט הזה עורר הרבה רעש וזה קרה כי היחס של רובנו למערכות יחסים עם פער גילאים מבוסס על 2 הנחות: הראשונה, שגברים מבוגרים יוצאים (או רוצים לצאת) עם נשים צעירות ונשים צעירות יוצאות (או לא ממש מסרבות לצאת) עם גברים מבוגרים וזה בסדר, זה סדר העולם. הם מחפשים אצלן את מעיין הנעורים שהולך ובורח מבעד לאצבעותיהם, הן מחפשות אצלם כסף, פינוקים, ביטחון והגנה. כל הצדדים מרוצים וגם אם יש מי שמקיא קצת בפה מהסידור הזה, אף אחד לא ממש מרים גבה. ההנחה השנייה היא שהעסק הזה פשוט לא עובד הפוך. אף אחד לא מבין מה יש לצעיר בשנות ה-20 לחייו לחפש אצל אישה שחצתה את גיל 50 או 40 ואפילו 30 ומערכת יחסים כזו לא מתקבלת בהבנה. בהתאם לשתי ההנחות האלו, בכל פעם שמגיעה מישהי שמחבלת בסדר הזה היא מקבלת על הראש, גם אם קוראים לה מדונה.

מדונה והראפר הצעיר דרייק

לא מקובל גם אם את מדונה. מדונה והראפר הצעיר דרייק

האמת היא שאני לא מקבלת את שתי ההנחות. אני לא חושבת שכל מערכת יחסים עם פער גילאים בהכרח מעידה על אישה שמחפשת שוגר דדי ובמקביל, אני לגמרי מפרגנת למערכות יחסים בין גברים צעירים לנשים מבוגרות ומאחלת למרינה עוד לילות רבים של שמחה ובאנגים עם עלמי חן נטולי קמטים. יחד עם זאת, הרבה זמן לא קראתי טור שלא הצלחתי להזדהות איתו בשום צורה שהיא. בשעה שנשים מגבילות באתרי הכרויות גברים לפי פרמטרים גובה, מראה חיצוני או מרחק, אני טורחת לפני הכל להגביל את הגיל. אני לא יוצאת עם גברים מתחת לגיל 30 ונותנת יתרון מובהק לגברים שגדולים ממני בכמה שנים לפחות. אם זכרוני אינו מטעני, הבחור הכי צעיר שהסכמתי להיות איתו אי פעם היה קטן ממני בשנתיים (החוק הזה תופס רק לגברים שיצאתי איתם, לא לנשים).

למרבה הצער, בעידן בו סירוב של נשים לגברים כמעט אף פעם לא מתקבל בסבר פנים יפות, נאלצתי לתרץ את ההעדפה שלי פעמים רבות, רבות מדי. מספר הגברים הצעירים שפנו אליי בשנים האחרונות הוא די מבהיל. בעצם, מספר הגברים הצעירים שהתעקשו לשכנע אותי ש"גיל זה רק מספר" וש"מה אכפת לך לתת לי צ'אנס? אני ממש בוגר" הוא זה שמבהיל. נראה שההעדפה הזו ממש מעליבה אנשים מסוימים. היו גם כאלה שהאשימו אותי באייג'יזם (אפליה על בסיס גיל) ושכחו שהמיטה שלי או הלב שלי, לצורך העניין, הם לא מקום עבודה ואם לא מעוניינים בהם בגלל פרמטר זה או אחר, זו עדיין לא אפליה.

רק פעם אחת ב-4 השנים האחרונות חרגתי מהרגלי והסכמתי "לשבור את הכלים" ולצאת לדייט עם בחור צעיר ממני. הייתי בת 32, הוא היה בן 25. זה קרה בגלל שהוא שיגע אותי בחן רב והפציר ושכנע והתעקש והתחנן וגם בגלל שהיה היה חתיך בטירוף והחלטתי לתת לזה צ'אנס.

נפגשתי איתו בבית קפה והוא היה יפה בצורה בלתי סבירה. חצי מהזמן של הדייט שקעתי במצולות הכחול של העיניים ההורסות שלו ובחצי השני בחנתי את יתר הפנים בחיפוש אובססיבי אחרי פגם, איזשהו פגם במושלמות הזו אולם לשווא. השפתיים שלו היו משורטטות, השיניים שלו היו לבנות, החיוך שלו הזכיר לי פרסומת למשחת שיניים, העור שלו היה חלק ומתוח, השיער הקצוץ שיווה לו מראה נערי של חייל שזה עתה שב מהבסיס. אפילו הגבות שלו היו מסודרות למשעי ובתור אישה שיודעת איך נראה חדרה של קוסמטיקאית מבפנים, אישרתי ביני לבין עצמי שהגבות של הגברבר הזה מעולם לא ראו פינצטה מקרוב. לא, לא. הוא מאלה שפשוט נולדו ככה עם הגבות המסודרות-אך-לא-מדי האלה. בנוסף לפנים שלו שנראו כמו תמונה של צעיר מבנק תמונות מקוון, הוא היה גבוה וחטוב והתלבש ברישול קל (אם כי לא היה מוזנח) ששיווה לו חן רב. בקיצור אל יווני נחת כרגע ביהודה הלוי. כל כולו מעיין נעורים מתפרץ ואנרגיה קוסמית של בן 25 שכל החיים לפניו. ולרגע אחד, המשפט הזה לא נשמע כמו קלישאה.

הוא דיבר על התואר שהוא בדיוק לומד (קיבל נכשל באיזה קורס בפילוסופיה ויש לו תחושה לא טובה לגבי מועד ב' וממש מבאסת אותו המחשבה שאולי הוא יצטרף לעשות את כל הקורס מחדש) ועל המעבר לתל אביב (עם שותפים, נו מה?) ועל העבודה (הזמנית כמובן, במקביל לתואר) ועל זה שהוא בדיוק איבד את הרב-קו שלו ושאל אותי אם אני יודעת אולי איפה מוציאים חדש.

קוגריות

עוד אחד שאיבד את הרב-קו שלו. בראד פיט, לפני כמה עשורים

אחר כך הוא גם ליווה אותי הביתה ושאל אם אפשר לעלות. חייכתי, הסתכלתי עליו ושאלתי את עצמי בראש: "בא לך שהוא יעלה? בא לך עליו?" והאמת היא שהדבר היחיד שמאוד רציתי לעשות היה לחבק אותו חזק, לפרוע את שיערו הקצוץ בחיבה ולהבטיח לו שהשמש תזרח מחר בבוקר, גם אם הוא נכשל במועד ב' וגם אם הרב קו הלך לאיבוד.

אמרתי לו שאני מוותרת, הענקתי לו נשיקה על הלחי ושילחתי את האל היווני בחזרה לרחובות תל אביב העמוסה לשבור לבבות של צעירות יפות כמוהו.

נראה לי שבאותו הערב הבנתי סופית: אנשים צעירים, צעירים ממני, לא מוציאים ממני תשוקה. הם מוציאים בדיוק מה שילדים מוציאים ממני- רוך, חמלה, רצון להגן וללמד ולקדם, מעט רחמים מהולה בקנאה (התמהיל משתנה בהתאם לנסיבות). אני מרגישה לידם דודה זקנה, מבוגר עם אחריות. לתחושתי לא יכולה להתקיים בינינו איזושהי הדדיות ומערכת יחסים (או זיון) פשוט לא יכולה להתחיל מהמקום הזה.

היי אתם שם,  בני ה-40 וה-50 פלוס, אין סיבה שתציפו את האינבוקס שלי בפניות. ראשית מפני שאני לא בהכרח "נמשכת למבוגרים", אני יותר לא נמשכת לצעירים. שנית, מכיוון שגיל הוא רק קריטריון אחד והוא מצטרף לקריטריונים אחרים, חשובים הרבה יותר.

אה, היא מעדיפה מבוגרים כי בעצם מבוגרים מעניקים לה ביטחון כלכלי. אז תגידי שאת מחפשת שוגר דדי ונגמור עם זה.

לא, אין לי עניין רב בארנק של האיש שיושב מולי. כשגבר מגיע לדייט עם מכונית מפוארת כזו שלכאורה "מרשימה בחורות" (נשבעת ששמעתי את זה בעבר) זה בעיקר מביך אותי ומי שמנופף בארנק מלא שטרות יותר מרתיע אותי ממקרב. כשאני חושבת על זה, מעולם, מעולם לא יצאתי עם מישהו כי הוא עשיר. בין האנשים שיצאתי/שכבתי/אהבתי היו כאלה במצב כלכלי מעולה והיו כאלה בלי שקל על התחת. כן, בהנחה שאני מחפשת מערכת יחסים לטווח ארוך ואולי, לא עלינו, גם איזה ילד בהמשך, למצב הכלכלי יש משמעות אבל אסתפק באדם שקם בבוקר לעבודתו ומפרנס את עצמו בצורה סבירה בעבודה סבירה, רצוי כזו שהוא אוהב. מבחינתי, התשובה לשאלה "מה אתה עושה בחיים?" היא יותר עניין של יציבות, חריצות, השכלה ושאיפות ופחות עניין בכמה בדיוק שוכב בעו"ש ופירוט רשימת הנדל"ן.

אור סופר. צילום: אלעד אקרמן

לא מתעניינת במצב העו"ש. אור סופר. צילום: אלעד אקרמן

ברור שכסף זה כייף גדול. ברור שעדיף יותר מפחות. ברור שכסף פותח המון אפשרויות מגניבות אבל הוא מעולם לא היה ולעולם לא יהיה סיבה מספיק טובה לצאת עם מישהו. הוא אפילו לא סיבה מספיק טובה לשכב עם מישהו. בקיצור, אם במקרה נפלתי על הבן של גינדי זה בהחלט נחמד אבל זה לא יקנה לו יתרון.

קיבלתי עד כה מספר לא מבוטל של הצעות מפתות "לקחת אותי לחו"ל" ו"לעשות איתי מסע שופינג ולשלם על הכל" ותמיד סירבתי מיד. במחילה מכבודכם, אני אקח את עצמי לחו"ל ואבצע שופינג בהתאם לתקציב שלי, תודה.

למדתי בבית שאין מתנות חינם. פשוט אין חיה כזאת. אף גבר בעולם לא מציע לי שבוע בפריז על חשבונו כי משעמם לו. יש תמורה לשבוע הזה וזנות - גם כשהיא רק עם אדם אחד, גם כשהתשלום איננו במזומן, גם כשמעניקים לה שם אחר ומכובס שאמור להעביר אותה חלק – היא פחות הכיוון שלי.

אז אם לא שוגר דדי, מה בכל זאת יש לך לחפש אצל גבר בן 50?

קודם כל, אני לא מחפשת גברים בני 50, אני פשוט לא שוללת אותם על הסף אך ורק בגלל העובדה הזו. ולשאלה עצמה- אני אוהבת ניסיון חיים ובשלות ותובנות מעניינות ואיזושהי רגיעה פנימית והבחנה בין עיקר לתפל. נכון, העובדה שאינך בן 20 פלוס יותר לא ממש מבטיחה את כל אלו אבל בהחלט יש לך סיכוי טוב יותר.

בשורה התחתונה, אם אני צריכה לבחור בין קמטי ניסיון לפצעי בגרות, אני אלך על הראשון. אם אני צריכה לבחור בין שיחה על מזונות וגירושים לשיחה על השותף שמשאיר כלים בכיור כל הזמן, אני אבחר באופציה הראשונה. או כמו שציין יאיר לפיד (שהאל יעזור לי, אני באמת מצטטת עכשיו את יאיר לפיד?) באחד מהטורים שלו שכתב לפני שהחליט לרשת את ביבי: "העולם לא באמת שייך לצעירים, העולם שייך למבוגרים. הצעירים רק נראים טוב יותר".

 

לעמוד הפייסבוק של אור סופר

לטור הקודם במדור