אמי כבר בת 80 אבל אל הגיל הזה הגיעה כשהיא סובלת ממגוון של מחלות. לפני שנתיים היכה בנו השבץ שבעקבותיו נלקחה ממנה היכולת ללכת וכנראה מכיוון שהארוע התרחש ביום כיפור היא פשוט נתקעה שם. בכל פעם שבאתי לבקר הייתה ממהרת אותי לחזור הביתה לפני שהחג נכנס. מה שלא נלקח ממנה היה חוש ההומור הנדיר והיכולת להתחבר לכל אדם, בין אם הוא קרוב או זר. 

את שברון הלב הראשון עברתי כשנאלצנו למכור את הבית כדי לעמוד בסכומים הבלתי מתקבלים על הדעת של בתי האבות הסיעודיים. כל הרכוש, התמונות, כלי הבית חולקו בחיפזון והדלת נטרקה על כל הזכרונות מהבית בו גדלתי. אמי לא זכתה לסגור את הדלת על הזכרונות. לא העזנו לספר לה על הבית והיא המשיכה לערוג אליו. לדמיין את עצמה עומדת בחלון ומשקיפה על הטכניון והואדי שמתחת לבית.

 

בכל פעם שהייתה טוענת בפני - "לאן אלך מכאן?" הייתי בוהה בה בעיניים אשמות. "את כאן קרוב אלינו," הייתי מפייסת אותה. 

 

באשפוז האחרון התברר לנו שאל מגוון המחלות הכרוניות שהיא סובלת מהן הצטרפו גם הכליות והכבד שהחליטו בצוותא שהספיק להם. שנים שהם מנסים לנקז את הרעלים מכמות התרופות העצומה שאמי הייתה נוטלת מדי יום. שתי המערכות המרכזיות הללו שבקו חיים ולנו התברר שאין שום טיפול רפואי שיוכל להעניק לאמי עוד קצבת זמן. ההידרדרות הייתה מהירה. הרגשנו שהיא דועכת. במשך יום שלם שכבה בבית החולים כשהיא במצב של דמדומים ואנו הבאנו מהר את כל הנכדים כדי להיפרד ממנה. שלושתנו, אני ואחיותי, ישבנו לצידה, בכינו וחיבקנו אותנו ואמרנו לה שהיא יכולה ללכת. אבל כנראה שאלהים, או מי שזה לא יהיה שם למעלה, החליט להאריך את המשחק. 

למחרת בבוקר פקחה את עיניה והפיחה בי תקווה שעוד אוכל לדבר איתה שעוד יש זמן ולא הכל אבוד. 

העברנו אותה לבית אבות סיעודי יותר ויקר יותר ומאז המבט שלה לא מניח לי. אני יודעת שכבר לא אוכל לדבר איתה יותר. זמן הבדיחות עבר וגם לא יהיו משפטים שמתחילים ב- "אמא שלי הייתה אומרת" ואח"כ ציטוט חי של אמה שהייתה צדקת ובעלת חכמת חיים שלא תשוער. "החיים על האדמה גרועים אבל מתחת לאדמה גרוע הרבה יותר" "אדם צריך לחיות כמה שהעצמות שלו נושאות אותו". 

הייתי רוצה להיפרד מאמי כפי שהכרתי אותה כל השנים. אדם חכם, מלא חוש הומור ואהבה לחיים. גרסה דהוייה שלה שוכבת כעת בבית אבות בשרון ועיניה מתחננות שניתן לה ללכת.