בתכנית הבוקר מתראיין פרופסור מומחה לקוריאה הצפונית שטס את כל הדרך למדינה הרחוקה כדי לרוץ חצי מרתון. גם השכנה מהרחוב ליד כבר מצליחה לרוץ 10 ק"מ בלי למצמץ וישנם את אותם גדולים מהחיים המצליחים לכבוש פסגות. בפה פעור אני מקשיבה לראיון עם אדם בן 68 שמעבר לגילו המופלג הוא גם עיוור אבל בשנים האחרונות עשה מעשה והתחיל לרוץ והנה הוא עומד להשתתף במרתון ת"א. גם החברה מירושלים כבר צלחה בקלות חצי מרתון וחברים של הבעל, שלא לדבר על האבא של הילדה מהגן של הבת שלי..

עם כל הרצים האלה אדם מתחיל לחוש רגשי נחיתות אם יכולותיו בתחום הריצה מתגלות כ..איך לומר את זה..עלובות. אני מתחילה את הריצה סביב הישוב בשיא המרץ אבל כבר אחרי 10 דקות הגוף מתחיל לאותת שדי..מספיק לו. ולא עוזרים כל השכנועים העצמיים וההבטחות שאני מבטיחה לעצמי. בלב אני אומרת שעם הזמן גם אני אצליח וגם אני ארוץ בקלילות 10..או אפילו 20 ק"מ. עמוק בפנים אני יודעת שזה לא יקרה..

אז מה המסקנה? כל אחד מאיתנו צריך להתמקד במה שעושה לו טוב ולא להביט בקנאה על נעלי ההתעמלות של השכן ולדמיין שהנה גם אתה יכול כבר להירשם למרתון הבא בירושלים. אולי לא כולנו בנויים לריצה? אם מה שעושה לכם טוב זה פילאטיס אז לכו על זה. העיקר להזיז את הגוף ואת השרירים כדי שנרגיש שאנחנו קיימים.

אולי אפשר להרחיק לכת עם הרעיון גם לאזורים אחרים של החיים ?לנסות לעשות את המיטב בתחום שלנו. לנסות לרוץ למרחקים ארוכים עם העסק שלנו וכל פעם להתרחב עוד קצת וללמוד על תחומים אחרים. רק לא לעמוד במקום.

אז היכון ..הכן צא!