מי שהתקרבן על ה"מאסט הב" של הקיץ, וסימן "קניתי" על כל טרנד עם בול מחו"ל, יופתע לגלות שהארון שלו זהה לזה שתחזקנו כולנו לפני שני עשורים.

 

כן, הניינטיז חוזרים, וזה קצת מוזר. גם כי אנחנו ממש לא סובלים את ביורק, וגם  כי בניגוד לעשורים מצוטטים אחרים, העשור של רגע-לפני-המילניום עבר כמעט בלי להותיר חותם. הוא לא היה מרהיב או מזעזע מספיק, וכדרכם של ה"בינוניים וסבירים" הוא נולד כדי להישכח.

 

בין ברנדה וולש לקלי טיילור, היה בעשור הזה גם מה שאנחנו מכנים "גראנג'". בזמן אמת, הוא היה די מגניב, בביקור החוזר זה פחות מריח כמו ריח נעורים (אם להיצמד לקלישאה “קוביינית” שמסמלת אולי יותר מכל את העשור ההוא) ויותר מריח מזיעת מאמץ (ולהתאמץ, כידוע, זה הכי לא אופנתי).

 

הגראנג’ בבסיסו מתאר סגנון בלתי מוקפד ובלתי מתואם במתכוון, שהתפתח במקביל למוזיקה של התקופה (כן, זאת עם הגיטרות ה"מלוכלכות").

 

בהרבה מובנים מדובר אפילו באנטי-אופנה. תערובת של פאנק עם פרטי לבוש שהיו נפוצים באזור סיאטל (חולצות פלאנל, מגפיים, וג’ינס משופשף), שלא נלבשו כדי למשוך תשומת לב, אלא נועדו להוות פתרון זול ומותאם לאקלים הקר של האזור.

 

בהתכוונות הלא מכוונת הזו, אולי, היה טמון כל הקסם.  

אולי כי חשבנו שממילא סוף העולם אוטוטו מגיע (באג 2000, זוכרים?), וזה טיפשי לעלות על עקבי שפיץ רק כדי לפגוש את הלא-כלום הסופי. למען האמת יש בתחושה הזו משהו משחרר.

 

היום, בסיבוב המחודש, הרמנו ידיים. נראה לי שאנחנו ציניים מכדי להיות "גראנג'יים". משהו לא יושב טוב בחיבור בין אנטי-אופנה לחברה שמכרה את נפשה לצרכנות ממותגת. הקסם אבד. ובלי קסם הבגדים האלה נראים הכי "סתם".

 

***

הכי "סתם" כמו בתרגום הנוכחי שלהם על ידי הרשתות הישראליות, דוגמת 'קסטרו' וגולף' שהפכו את טרנד הניינטיז לתירוץ להצגת בגדים גנריים, כעורים למדי, ומשעממים עד בלי די.

 

מה בכל זאת כדאי לאמץ מהניינטיז  (חוץ מכלב לא גזעי מ"תנו לחיות לחיות") –

 

סווט-שרט אובר-סייז  -

כי הנחמה היא אלוהית. נכון, לנוחות יש מחיר אסתטי, ולפעמים זה נראה כאילו את מחובקת על ידי דב גריזלי, אבל לפחות מחובקת

 

בוי-פרנד ג’ינס  -

כי הגיע הזמן לצאת לסדרת נשימות עמוקות מחוץ לסקיני.  ווין-ווין סיטואיישן – גם יש לך סרעפת עובדת, גם יש לך טעם טוב, גם יש לך בוי-פרנד

 

שמלה פרחונית

 כי ככה זה נראה כשבאים מאהבה.  הכי וינונה ריידר.  היה לי קראש עליה בניינטיז.  אז – ברור שכן. לאמץ

 

טייץ מודפסים -

בלי רגליים באזיקי לייקרה הרי אי אפשר...אז לפחות שההדפסים יהיו מגניבים

 

ומה להשאיר בפח הזבל של ההיסטוריה -

את החולצות המשובצות, את הקרוקס, את חולצות הבטן, את ה-סופר-מודלס, את בברלי הילס 90210, את חצאיות המיקרו-מיני, את ההירואין-שיק.