"חמודי, אל תשים אצבע בחשמל, מתוקי!"
הובא לתשומת ליבי, שכשאני מאבדת סבלנות עם הבן שלי, יש לי מבנה קבוע של משפט. את המשפט אני מתחילה עם המילה "חמודי" ומסיימת עם "מתוקי".דוגמאות? בבקשה:
"חמודי, אני לא מוכנה יותר להילחם איתך על נעילת נעליים, מתוקי"
"חמודי, זה נמאס לי שאתה בורח ממני בכל פעם שאני רוצה להלביש אותך, מתוקי"
"חמודי, נשברליכברהזיןמזהשאתהעושההכלחוץממהשאנימבקשת מתוקי!!!"
אוקי, אז האחרון לא באמת קרה.
אבל האינטונציה של חלק מהמשפטים האלה היא בהחלט ברוח של האפשרות האחרונה, והפער, בין הטון לבין המילים... מהדהד. ובכל זאת, אין כמעט מקרים שאני מוותרת על החמודי והמתוקי.
למה?
למה, אם אני כועסת, או מנסה לומר משהו נוקשה, אני חייבת לעטוף את זה במילות חיבה? תמיד יש את הסיכוי שזה פשוט פחד ממה שיגידו השכנים אם את ישמעו אותי צועקת על הילד.
סתם.
אני חולה על הילד הזה, מאוהבת בו עד הגג ואפשר להגיד עליו המון דברים טובים,הוא ילד באמת מדהים. אבל אי אפשר לומר שהוא מתוקי ברגעים כאלה. הוא ילד בן שלוש עם תעוזה של נינג'ה וטמפרמנט של דני שובבני. הוא נינג'ה שובבני. אם אומרים לו להרים משהו, הוא בועט בו. אם אומרים לו לתת יד ליד הכביש, הוא בורח. ואם אומרים לו "אנחנו מאחרים לגן" הוא נזכר שהוא חייב לצחצח שוב שיניים. הוא ילד נורמאלי שבודק גבולות מבוקר ועד ערב. ובכל זאת... מתוקי.
נדמה לי שיש משהו שמפחיד ומבלבל את הדור שלנו בכעס הורי טהור. הרי רבים בדור שלנו חטפו פה ושם איזה מכה בטוסיק בילדותינו וכיום זה גובל בטאבו- לא נותנים מכה לילד (גם אצלי כמובן). אנחנו מנסים להסביר להם, לדבר איתם, ללמד אותם, וזה כאילו שאם שמים בתחילת המשפט "חמודי" זה יותר מתקרב להסבר, לתהליך לימודי. אבל זו הרי אשליה. מה הוא כבר מפנים כשהטון של מה שאת אומרת זה "אתה ככל הנראה תגרום לי למרוט שערות ולקפוץ קרחת מהחלון".
זה קצת דומה לעוד משפט אהוב על הדור שלנו- זה לא נעים לי. הביטוי הזה פופולארי היום בטירוף והוא תקף לשלל מצבים; החל מה"ביי" שהוא לא מסכים להגיד לך כי הוא עסוק בטרקטור שלו, ועד הרגע בו הוא מנסה לטפס לך על הכתפיים, תוך שהוא תולש בכל אחת מידיו את (מעט) השערות שנשארו לך על הראש. ואת אומרת, בווליום הולך ועולה מפעם לפעם "זה לא נעים לי... זה ל-א נעים לי... זה לא נעים לי!!!!" איכשהו, נדמה לי שהביטוי הזה הפך לאוויר מבחינתם. או שאולי, מכיוון שהם קצת קטנים מכדי להבין מה זה "נעים", אז הם לא באמת מבינים את ההשלכות הפיזיות של המשפט. אולי צריך לומר: "חמודי, זה כואב כמו אתמול כשנסגרה לך על הדלת על האצבע, מתוקי".
אני חושבת שבלב כל המילים והביטויים האלה יש, לפחות אצלי, את הרצון הכנה שיהיה מישהו ששומע בצד השני, מישהו שכבר יכול להבין ולהגיב למה שאת אומרת. אני יודעת שאני עוד אצטער על הרצון הזה. ברור לי שממש במהרה, כשהוא יהיה מתבגר שבאמת לא שומע אותך, שאני אתגעגע לנינג'ה המקסים הזה, שבסופו של יום, עושה את מה שהוא עושה כדי לוודא שאת שם, שומרת על הגבולות שלו עד שיגעון, כי הוא חייב להרגיש שאת שם בשבילו בכל מצב. ואת שם.





React to WordPress