הרבה פעמים יוצא לנו לשמוע ראיונות של אנשים בתקשורת שמספרים על מקרה נורא שקרה להם ואנחנו נדים בראשנו וממשיכים הלאה בעיסוקינו. אבל הפעם הארוע הנורא התרחש בישוב שלי, בת חפר ואותה משפחה שהראו בטלויזיה וברקע ביתם המוצף, כשכל הצעצועים של הילדים צפים בבוץ והבית זרוע הרס, היא משפחה שאותה אני מכירה באופן אישי. הילדה שלהם הולכת לאותו גן של הילדה שלי. את האמא אני רואה בשבילי הישוב מדי פעם עם התינוק הקטן וגם לי יש ילדים ומיד חשבתי על כך שיכולתי להיות במקומם אם היינו גרים ברחוב אחר שסמוך לאותו נחל ארור.

הסערה הזאת באמת הייתה הגדולה מכולם. בדרך כלל גשום באזורנו אבל הגשם ירד במשך ימים רצופים ופשוט לא הפסיק. אותו יום של האסון או הצונאמי, כפי שמכנים אותו בבת חפר, היה גשום במיוחד וכבר התחלתי לדאוג מה יקרה אם הגשם פשוט לא יפסיק. האם אנו עומדים לטבוע?

הערב היה שקט אבל ב-11 בלילה קיבלתי הודעת טקסט הזויה לנייד. ההודעה ביקשה ממי שיש לו סירות גומי להגיע מיידית למתנ"ס וההודעה הבאה הורתה לתושבים מרחובות חיטה וחצב להתפנות. אז פתחנו את האינטרנט וראינו שהישוב שלנו נמצא בעיצומו של שיטפון והמים שזרמו ברחובות לא היו מי גשמים. אותם מים שהציפו את הרחובות והבתים של בת חפר הם מי ביוב עכורים של נחל שכם שהוא לא יותר ולא פחות ממפגע סביבתי. בקיץ יש זבובים וריח נוראי ובחורף הזה הנחל עלה על גדותיו והציף את הישוב במים שחורים.

הרבה ניסים והרבה סיפורים התרחשו בלילה ההוא. הרבה אנשים יצאו לעזור לנצורים בבתים וחזרו מלוכלכים וקפואים. היה סיפור על ילדים שנתקעו עם הביביסיטר ואמם שחזרה משיעור התעמלות במתנ"ס ולא יכלה להגיע אליהם. הרבה סיפורים הזויים על ישוב שמנסה לחיות חיים נורמליים ולפתע פתאום נתפס לא מוכן בשיטפון נוראי.

למחרת היה הלם גדול. הילדים הלכו לבית הספר וחזרו אחרי שעתיים מפני שפשוט לא הגיעו ילדים לכיתות. בסופר דיברו רק על נושא אחד. האנשים שחוו את האסון מקרוב וביתם הוצף סיפרו על המכוניות שנסחפו, על הבוץ, על הילדים המפוחדים ולכולם היה אותו מבט משתומם בעיניים שאמר ? "איך זה יכול להיות שדבר כזה קרה לנו?"

לאחר ההלם הראשוני התארגנה העזרה. אומרים שאת הנוער שלנו מעניין רק הפייסבוק והמחשבים אבל הנוער של בת חפר התגלה ככוח החלוץ של הישוב. כל אחד תפס מגב והם עברו מבית לבית וסייעו לאנשים לנקות את הלכלוך והרפש ולנסות לחזור לחיים נורמליים. מהר מאוד התארגן חמ"ל במתנ"ס שאליו זרמו צעצועים, שמיכות, בגדים וכל מה שאנשים יכלו לתרום. משפחות שלא היתה להן ברירה נאלצו לבלות כמה לילות באולם הגדול במתנ"ס אבל רבים מאלה ששאלתי אותם אם הם צריכים עזרה אמרו לי ש"הם מוצפים בעזרה".

ביום שישי הישוב התארגן לקבלת שבת קהילתית וכולנו ישבנו ושרנו ביחד והרגשנו שיש לנו מזל שאנחנו גרים בישוב כזה שיש בו קהילה תומכת וערבות הדדית. שרנו שירי שבת ונאמרה גם ברכת "הגומל" על כך שאומנם ההרס רב אבל בסופו של דבר מדובר ברכוש ולא אובדן חיים. נאמר שברגעים כאלה מתגלה כוחה של קהילה, שהיינו צריכים לקבל את המכה הזו כדי שנבין כמה אנחנו חזקים וכמה אנשים טובים מתגוררים בישוב. אנשים טובים באמצע הדרך שלא חושבים פעמיים לפני שהם דופקים על הדלת ומביאים ג'חנון לשבת או בגדים או שמיכות. פשוט אנשים שאכפת להם.