לפני כשבועיים זה קרה לי בפעם הראשונה בחיים: פינו לי מקום באוטובוס.

 

זה היה באחד מהקווים הבין-עירוניים, באחד מימי חמישי העמוסים בחיילים. דילגתי מעל הררי התיקים שלהם בניסיון שווא למצוא מקום פנוי, עד שחייל צעיר וחמוד, קם מכיסאו ושאל: "רוצה לשבת?"

 

האמת, בשניות הראשונות ממש לא קלטתי שהוא מדבר אלי, הסתכלתי מסביב... ואז זה היכה בי: הרגע פינו לי מקום באוטובוס!!!... לי?!!?...

 

וכמו כדי להגביר את הסיוט התחילו לרוץ לנגד עיני השלטים שהיו תלויים באוטובוסים של ילדותי: "מפני שיבה תקום" (שיבה?? אני??... הרי רק השבוע צבעתי ל"חום ערמוני זהוב" שקניתי בסופר-פארם). לנגד עיני עלה גם מראה דמותן של הנשים האלה, להן פינינו את מקומנו אז, בילדות: נשים מבוגרות, עם מטפחת, כפופות מעמל ועייפות, סוחבות סלים כבדים מהשוק... אז רגע: אתם רוצים להגיד לי שנהייתי גברת עם סלים? מה עוד? תכף גם תגידו שאני תופסת את כל הספסלים... הלו, מישהו התבלבל פה. הלו, זו אני, עם הג'ינס סקיני מידה 36 ותיק מעצבים קטן וחמוד... בשום אופן לא גברת עם סלים. הלו...

 

בשנייה שלאחר מכן אמרתי לעצמי שהוא קם בגלל שברור לכל שמדובר בליידי. כן. זה בדיוק מה שקרה. ללא ספק מדובר בחייל שקיבל חינוך אירופי מעודן (אם נתעלם מזה שהוא וחבריו היו עסוקים בעיקר בלפצח גרעינים ולירוק את הקליפות על הרצפה). הוא ראה אישה אצילית על עקבים ואמר לעצמו: ליידי ענוגה לא צריכה להידחק באוטובוס כאחד האדם... ברור. זה מה שקרה כאן.

 

שנייה לאחר מכן ניסיתי להתנחם בהרהור: אולי הוא חשב שאני בהריון? אבל זה לקח רק שבריר שנייה לפני שהזדעזעתי: מה, הוא חשב שאני שמנה????... אולי בכל זאת גברת עם סלים זה עדיף?... אמרתי תודה והתיישבתי.

 

אז לכבוד הצטרפותי למועדון המפוקפק של אלו שקמים עבורן באוטובוס, החלה לחלחל בי ההכרה שאולי הגיע הזמן לעשות משהו. משהו שהוא קצת יותר משמעותי מלקנות עוד קרם עם הבטחה זוהרת (שאף פעם לא מתקיימת) בתוך צנצנת.

 

וכך החלטתי לעשות מעשה נועז – ולהתעניין. כן, כשאתה מתעניין, כולם נחמדים, כולם מסבירי פנים – ולכולם יש את הפתרון הכי טוב. והוא בדיוק בשבילך. כמו שכבר הבנתם, אותי לא קונים בקלות. ההחלטה הראשונה שלי הייתה – אני לא הולכת לשלם כלום עד שאני לא שלמה לחלוטין עם הבחירה שלי. האופציה היחידה שעמדה בקריטריון הזה הוא מכון הטיפולים הקוסמטיים של הלגה רקנטי בראשון לציון, שם הם מציעים פגישת ייעוץ והכוונה ללא תשלום (אפשר להירשם בסוף הכתבה וזה לגמרי בחינם!). את שיחת ייעוץ ניהלתי עם בילי, המאבחנת המאוד נחמדה של המכון, שאמרה לי כבר על ההתחלה שהיא לא מאמינה שמה שכתוב בטופס שהתבקשתי למלא הוא אמיתי. "לא ייתכן שזה באמת הגיל שלך!" התפעלה וכבר הוסיפה עשרה סנטימטר לאגו הפצוע שלי מאז אותה תקרית באוטובוס... אסטרטגיה שיווקית או לא, אותי היא קנתה.

 

לאור מצב עור פני המליצה לי בילי על טיפול בעל השם המפחיד אך המבטיח "גיהוץ קמטים". היא האירה את עיני שהכוונה למכשיר הפועל בטכנולוגיה של גלי אור. המכשיר מעביר פולסים חשמליים קטנים, החודרים לשכבה האמצעית של העור, מחממים אותה ומעודדים את זרימת הדם, ואף מעודדים יצירת אלסטין וקולגן – הבונים את העור ומעניקים לו את רעננות נעוריו. בילי סיפרה שכדי לקבל תוצאה אופטימלית, שממש דוחה את התערבות סכין הניתוחים בכמה שנים טובות, ממליצים במכון על סדרה של שבעה טיפולים. אבל גם מיד לאחר טיפול אחד ניתן לראות תוצאות בולטות לעין.

 

"את בטוחה שלא צריך משהו יותר דרסטי?, אולי איזה הזרקות? בוטוקס?, חומצה הילורינית? מזותרפיה?", דיקלמתי ממה שקראתי בשקיקה באינטרנט מאז תקרית האוטובוס.

 

בילי סיפרה שבמכון פועלים בגישה הוליסטית המטפלת בגוף כולו כמכלול. לגבי כל קבוצת גיל ממליצה הלגה לטפל במקביל:

1. טיפולים שיש לעשות בבית

2. טיפולים במכון

 

הטיפולים בבית מפורטים מאוד וכוללים כללים לאורח חיים בריא, כגון תזונה, התעמלות, צריכת ויטמינים ושגרת טיפוח יומית. הטיפולים במכון בנויים בסולם של "מן הקל אל הכבד". "אפשר לשלב גם בוטוקס והזרקת חומרי מילוי למי שמעוניינת, אבל את יכולה להסתפק בטיפול הגיהוץ", אמרה בילי, והעבירה אותי לידיה האמונות של עינת, הקוסמטיקאית החמודה של המכון.

 

התרווחתי לי על מיטת הטיפולים. עינת כיסתה את עיני בכיסוי עיניים מיוחד (המכשיר פולט אור ורצוי להימנע מסנוורים) ומיד לאחריו מרחה עליהם את אותו החומר, אותו מכירה כמעט כל אישה וכל בת בישראל מסקירת האולטרסאונד אצל הגניקולוג. אף פעם לא שיערתי שאי פעם החומר הזה יגיע לי אל הפנים דווקא, אבל כך או כך הוא עדיין קר(רררר!)...

 

לאורך כל התהליך ליוותה עינת את השלבים השונים בהסברים בקולה הרגוע. כשנשלף המכשיר והטיפול החל, התחושה הראשונית הייתה מוזרה קצת ולא דומה לשום דבר בו התנסיתי לפני כן. כאילו יצור זעיר בעל רגלי קטיפה ספק רוקד ספק מרחף על הפנים שלי (מודה – רציתי לרוץ עם הג'ל על הפנים כל עוד נפשי בי. אך העוז שבי (או קולו של החייל מהאוטובוס) גרם לי להישאר במקום). בסך הכל - לא מדובר בטיפול כואב וגם לתחושת העקצוץ המוזר מתרגלים במהרה.

 

לאחר שהמכשיר עבר על חצי אורכי של הפנים והצוואר, עינת הסירה את הכיסוי מעיני ואפשרה לי להסתכל. ו... בחיי: רואים הבדל. זה לא שבחצי פנים נהייתי אנג'לינה, אבל אין ספק שמסתמן שם משהו מתוח יותר ומהודק יותר באזור קוו הלסת, הצוואר והלחיים.

 

כשהסתיים התהליך אני כבר כולי מגוהצת ומעומלנת כמו חולצה של רס"ר בבה"ד 1. עינת אמרה שתוצאות טיפול בודד מחזיק מעמד בערך שבוע, מה שגורם לי להצטער שעברתי את הטיפול בסתם שבוע שגרתי, ללא כל אירוע משמעותי באופק, כמו למשל ארוחת ערב אצל המלכה (כן, גם לי הייתה דודה שאמרה לי, כשהייתי ממש קטנה, שצריך ללמוד להשתמש בסכין ומזלג כי "מה תעשי אם תוזמני לארוחת ערב אצל המלכה?". למדתי מאז להשתמש בסכין ומזלג ואני עדיין מחכה להזמנה...).

 

יצאתי לרחוב שמחה וצוהלת עם עורי המגוהץ בטוב טעם, ובתור ניסוי כלים ראשוני לאני החדש שלי – נכנסתי לאוטובוס. ו... אף אחד לא קם, כמו ששרו פעם הגשש החיוור. רק בשביל זה הכל היה שווה.