לנצח אזכור את היום ההוא כמו שלנצח אזכור את התאריך של אתמול.

שנת 2012, כולם יצאו להפגין, כולם זעמו על עוולות החברה, כולם באו טעונים וכולם רצו להביא את השינוי המיוחל.

גם אז, כמו היום, הגינוי של הממסד הגיע. אבל באיחור. רק אחרי התלהמויות ובלאגן, מישהו השכיל לגנות את התופעה - תופעה שנמשכת כבר עשרות שנים.

אני זוכרת היטב את ההפגנות שהתחילו בקרית מלאכי, נמשכו לירושלים ואז לת"א. הפגנות שלא פסקו עד שלא נדרשו תשובות. כשמישהו בחלונות הגבוהים הבין שכדי להרגיע את הרוחות כדאי להיפגש. ואז הוא הגיע, מר ראש הממשלה, עם מיטב פמלייתו, לבוש מהודר והתיישב על הכיסא. הגעתי לשם בתור עיתונאית וראיתי איך כל "נציגי הקהילה" מתרגשים לקראתו. כולם היו מוכנים עם דפי מסרים וכבר ידעו מה הם הולכים לומר לו. הוא מצדו הקשיב בקשב רב ואפילו הזדהה. הוא הגיע עם איש מכובד אחר כדי להעצים את הנוכחות. השיח היה קשה וביקשו ממנו הבטחות. כמובן שההבטחות הגיעו מהר מאוד והוא הבין לליבה של הקהילה. הוא אפילו ביקש למנות "יועץ מטעמו" כדי לרדת לעומקו של עניין. הוא ביקש שהתקשורת תצא החוצה, את שאר ההבטחות שמעתי רק מחבריי.

בעודי מחכה בחוץ, אני זוכרת שהסתקרנתי לדעת מה הוא אומר להם, ואם כבר הגעתי עד לפה בשבילו - אני אראיין אותו. רדפתי אחרי כל גורם מהפמלייה שהייתה איתו ולא זזתי מהם לרגע עד שהיה לי אישור לראיינו. הפגישה הסתיימה ואני זוכרת שהצדדים יצאו מאוד מרוצים, היו חיוכים ונראה שמישהו השכיל להבין את המתרחש.

ואז נכנסנו לחדר צדדי, כמובן שהזכירו לי אניספור פעמים שיש לי 5 דק' בלבד. הוא התיישב מולי, הסתכל עליי ושאל: "את העיתונאית"? חייכתי ועניתי שכן. אני זוכרת את ההבטחות שהוא הבטיח לי, אני זוכרת איך הוא ענה לי על כל שאלה מבלי למצמץ, אני זוכרת הכול, כאילו היה היום. 

לא סתם נזכרתי ביום הזה, ולא סתם הוא חזר אליי כפלשבק. עברו שנתיים וחצי, והנה, עוד מחאה על רקע של אפלייה וגזענות. שוב הממסד מגנה את התופעה רק אחרי שהעניינים מתלהטים, ושוב רוה"מ פוגש את צעירי העדה להבטחות.

 

הממסד מתערב רק אחרי שהרוחות מתלהטות. צילום: גדעון אגז?ה

 

תפסיקו להאמין להבטחות

אני רוצה להזכיר לכל ?נציגי הקהילה" שהולכים להיפגש עם רוה"מ: בבקשה מכם, אל תקבלו רק הבטחות, בקשו תאריכי דד ליין, בקשו ועדה מסודרת שתדון בעניין, תעקבו אחרי הדברים, אל תזניחו ותחכו למקרה הבא ובעיקר אל תאמינו לכו למה שאומרים לכם. החיים ממשיכים וכבר מחר תהיה מחאה אחרת או עוד מלחמה (לא עלינו), ואז אנחנו נשכח מהצרות והפגישות, כל אחד יחזור לעבדותו והמחאה הזו תתנדף כלא הייתה. ראש הממשלה הזמין את החייל שספג מכות ובזכותו כולם יצאו להפגין, דמאס פקדה, כאילו שזאת הבעיה. תבינו כבר, זאת לא היתה הבעיה, זה היה הטריגר. הוא היה הגפרור שהדליק את השריפה, ועכשיו לך תכבה אותה. אני יודעת שראש הממשלה מבטיח לכולם, ואני יודעת שלכולם הוא לא מקיים. יש לו הרבה על הראש והאתיופים הם טיפה בים בכל העניין המדיני. יש לו עיסוקים רבים והוא לא מתייחס כמעט לאף קהילה. זה ממש לא מעניין אותי! 

 

אני כותבת את זה בצער, אבל יודעת שהילדים שלנו ימשיכו למלא את בתי הכלא, אני יודעת שישראלים ממוצא אתיופי ימשיכו לקבל מכות משוטרים, שצעירים ימשיכו לנסות להתקבל למקומות עבודה וחובת ההוכחה עליהם. זוגות ימשיכו לנסות לצאת מכור ההיתוך והצעירים ימשיכו לנסות לשבור את תקרת הזכוכית- כולם ינסו אבל לא יצליחו.

 

הילדים שלנו ימשיכו למלא את בתי הסוהר. צילום: גדעון אגז?ה

 

אתמול אימא שלי התקשרה כדי לבדוק אם אני בהפגנה. היא מבינה כמה היא חשובה, היא מבינה למה הצעירים האלה יצאו להפגין, היא מבינה את חשיבותה ובעיקר היא מבינה את הכאב שלה. 90% (בהערכה גסה) בוחרים במפלגת הימין. כשהגיעו הבחירות מאוד רציתי לדעת מה אבא שלי יבחר. לא הופתעתי שאמר לי שיבחר בימין. כששאלתי אותו למה, הוא אמר לי: "רק ימין, הם העלו אותי ארצה". ראש הממשלה יודע את זה טוב מאוד, ובמפלגת הימין לא יודעים מזה, הם יודעים ובוחרים לשתוק. כי בכל מצב הקהילה הזאת הולכת שבי אחריהם - אז אני מבקשת, אם לא בשבילנו, אז לפחות בשבילם, תיזכרו חסד נעורים.