כל חיי אני שומעת את הקול הפחדן. להיזהר, לדאוג, לבדוק, להיערך לקראת, להמנע. שמעתי על עוולות שנגרמו לאחרים, על כמה אנשים מפחידים, על כמה העולם מסוכן, על מקרים שקרו, על אסונות וקשיים, על ההיסטוריה. על העבר.

והקול הדואג הזה, הוא אוהב אני יודעת, הוא רוצה לטובתי. אבל הוא הפך להיות הקול שבתוכי. והוא שם, כל הזמן. מסיק מהעבר, ודואג לעתיד. הוא אף פעם לא כאן ועכשיו. והוא מסיח אותי, והוא מנחש ומדמיין תרחישים כואבים ומפחידים. והוא שם, כל הזמן. גם עכשיו. ובכל צעד שאני רוצה לעשות, הוא שם. וכדרכו של פחד, הוא מערער אותי, והוא חובט בבטחון, והוא מספר לי סיפורים על כמה לא כדאי, וכמה עדיף לשמור על הדברים כפי שהם, ולהשאר במקום. לא לקחת סיכונים מיותרים. והוא נאחז. הוא נאחז ברכוש, בקרקע בטוחה, בהרגלים קבועים, באוכל, ונאחז בדעותיו, והוא מזין את עצמו. הוא מחפש הצדקות לקיומו, מחפש סיפורים, ותרחישים, ו"הנה", ו"ידעתי", ו"שלא תגיד שלא אמרתי". והוא ממלא את כל התודעה והמרחב הפנימי שלי בפחד. והוא מכווץ לי את הגוף, והוא צובע את העולם בצבעים אפורים, והוא רוצה שאתחום את עצמי, במסגרת, ברכוש, בהבטחות, בהרגלים, במחשבות, בכל מה שקבוע וצפוי.

 

ואנחנו חיים במדינה פוסט, פרו ופשוט טראומטית. וכמו הפחד, גם לה יש את כל הצידוקים והאישורים להיות כזו. החרדה מורגשת בכל מקום. כל אחד נאחז במשהו, כולם מפוחדים מהעולם, מהאחר, ומעצמם. צורכים, נאחזים, ובעיקר אחוזי פחד.

ואני רואה את המעגל, איך יש מנצחים על תזמורת הפחד. פוליטיקאים, פרסומאים, תקשורת, חזאים, כולם מנסים לנבא משהו, כולם מנגנים על הפחד, כולם מנסים למכור לנו בטחון.

ואנחנו קונים, וככל שאנחנו קונים ומצדיקים את הקנייה שלנו, כך אנחנו נשארים במעגל ומעבירים אותו הלאה.

 

מי שמכיר אותי יודע שאני אוהבת לחקור תופעות, לחקור את הנפש, שאני אוהבת אנשים, ושאני מלווה את עצמי ואחרים במסעות הריפוי שלהם כנגד הפחד. ואחרי שבדקתי, חקרתי, התנסיתי והשוויתי. דבר אחד הבנתי - אין כזה דבר בטחון!

אין בטחון ללב שלי, אין בטחון לקיום שלי, אין בטחון כלכלי, שום דבר לא קבוע ושום דבר לא צפוי. הכל קשור להכל, דבר נובע מדבר והכל משתנה כל הזמן. ובזמן שאני עסוקה בלהסיק מסקנות מהעבר לטובת העתיד, כשאני עסוקה בלדמיין מה עלול לקרות ואיך להימנע, החיים שלי חולפים. רגע ברגע. ובזמן שאני בעבר ובעתיד, ההווה חומק לי מבין האצבעות. אני לא נוכחת. אני לא כאן.

וגיליתי שבכאן ועכשיו קורים דברים נפלאים, כמו לדוגמא שהעולם מסתובב, שהשמש זרחה היום, שיש לי בית ומשפחה, ואהוב, וחברים, ויש לי מים בברז ואוכל במקרר, ומלא בגדים בארון, שחם לי, ואני שבעה, ויש לי אהבה, ואני שייכת, ועשיתי מלא בחירות בחיי ואני נהנית מהן, שאני מגשימה את עצמי, ויש לי חופש עצום, ואני יכולה לעשות כל דבר שאעלה על דעתי, אם רק אאמין מספיק. ושיש אנשים מופלאים שהמציאו חשמל, וכלי תחבורה, ואינטרנט כדי שנוכל להיות מחוברים ולהעביר אינפורמציה, וכמה ידע יש ומה אפשר לעשות איתו. וממש בזמן שאני כותבת אני מאזינה לקבוצה של אנשים שיצרו מוסיקה שמנעימה את זמני וממלאה אותי השראה, והם מנגנים על כלים שיצרו אנשים אחרים אי פעם, ואיזה דבר מופלא זה יצירה והיכולת של קבוצת אנשים ליצור ביחד. והנה, אני נסחפת לחלק בתודעה שלי שמבחין בפלא וביופי, ובכמה דברים שאני לא יודעת ולא מכירה. ואת הפחד מהלא ידוע והלא מוכר, מחליפה הסקרנות.

 

שמתי לב בחיי, שכל פעם שפחדתי שישבר לי הלב או שלא אצליח, פספסתי הזדמנות להתאהב או להצליח, או אפילו סתם להתנסות, וללמוד לבאות איך להצליח. וככל שהייתי עסוקה בתרחישי אימים ובהמנעות לא הייתי נוכחת. ודווקא כשאני נוכחת, אני מתמודדת הכי טוב, עם מה שבא. אני עגולה יותר, האינסטינקטים שלי פועלים ואני מסכימה לחיים להשתנות ולשנות גם אותי. ואני יודעת שמה שלא זז, ולא משתנה ? מת.

 

אז הגעתי לידיעה שאני לא מפחדת. לא מפחדת מהחיים ולא מהמוות, לא משברונות לב, ולא מכשלונות, לא מכסף ולא ממחלות, לא משינויים ולא מאנשים, לא מביבי ולא מאיראן, לא מהסודנים, לא מהאתיופים, אריתראים, חרדים, פוליטיקאים, לא משום דבר ששונה ממני, לא מאנשים וגם לא מהחיות או ממזג האויר, אנחנו אורגניזם אחד חי שניזון זה מזה.

אני לא מפחדת מהפחד.

אבל אני אגיד לכם ממה אני כן חוששת, וזה שיותר ויותר אנשים ידבקו בנגיף הפחד הזה, יוותרו על עצמם, על החלומות הפרועים שלהם, על הנוכחות שלהם, על החוויה שלהם ועל הזכות שלהם לחיות חיים מלאים במימוש, בבחירה ובחופש.

אין בטחון בחיים, אבל הדבר היחיד שאוכל להבטיח לעצמי אי פעם, הוא שאהיה קשובה ונאמנה לעצמי, לדרך שלי, לערכים שלי ושאעשה כמיטב יכולתי.