אחת התגובות שאני מקבלת לעתים קרובות היא: איך יש לך אומץ? איך יש לך אומץ ללבוש שמלה קצרה, או לחשוף את הזרועות, או לשלב צבעים שבמבט ראשון לא נראים מתאימים, או לענוד תכשיטים גדולים ובולטים?

והיום זה הרבה פעמים מצחיק אותי. כי הרי זה בסך הכל בגדים – למה בעצם צריך אומץ כל כך גדול בשביל ללבוש בגד? מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות אם אצא החוצה בצבעים לא מתאימים או בחצאית קצרה? המקסימום שיקרה הוא שלא אראה הכי טוב שאפשר, וזה לא כזה אסון גדול שצריך כל כך הרבה אומץ בשבילו.

אבל העניין הוא שלא תמיד הייתי כזו. עד לפני מספר שנים גם אני הייתי שייכת למחנה ה"איך יש לך אומץ". כל פעם שהייתי מתלבשת ועומדת מול המראה הייתי מסתכלת בעצמי לא רק בעיניים שלי אלא גם בעיניים של כל מי שאני עלולה לפגוש ברחוב: הטמבל שלא נאה לו לראות אישה שמנה עם זרועות חשופות, האישה המבוגרת שחושבת שלחשוף ברכיים זה לא יאה, הנערה הגותית שלובשת רק שחור וחושבת ששילוב של אדום וירוק זה מגוחך וכולי וכולי. אז ברוב המקרים לא העזתי ללבוש מה שרציתי באמת, וגם כשכבר כן העזתי תמיד הסתובבתי ברחוב בתחושת אובר-מודעות מטורפת לעצמי. הייתי בטוחה שכל העולם רק מסתכל עליי ושופט אותי, ואם חלילה הייתי שומעת מישהו צוחק הייתי משוכנעת שזה בגללי, שצוחקים עליי.

אז מה בעצם קרה? איך השתניתי?

ב-2010 הייתי בתחילת תהליך השינוי האופנתי שלי. כבר למדתי להזמין מהאינטרנט והתחלתי להרחיב את הגבולות שלי מבחינת לבוש, אבל עדיין היו לי המון מעצורים והמון תפיסות שהיו מוטמעות כל כך עמוק בראש שלי שהיה לי קשה להשתחרר מהן.

ואז התחילה לי סחרחורת.

בהתחלה חלשה ולעתים רחוקות, ובסוף איומה ונוראית, כזו שכל העולם מסתובב סביבך ואתה נותר בתחושת חוסר אונים נוראי. הלכתי להמון רופאים, עשו לי המון בדיקות ולא הצליחו למצוא מה הבעיה. השיא הגיע כשבמשך מעל שלושה שבועות הייתי פשוט מרותקת לבית – אני לא יכולה לכתוב אפילו ל"מרותקת למיטה" כי לא יכולתי לשכב. הייתי צריכה לישון במין תנוחה של כמעט ישיבה מוחלטת ועל צד שמאל בלבד, וכל מי שזה נשמע לו לא נורא שינסה פעם לישון ככה יותר מלילה רצוף… הראש שלי היה מקובע בסד צוואר כך שאפילו לשבת ליד המחשב או לקרוא היה לי מאוד קשה.

אחסוך לכן את הדרמה ואכתוב כבר עכשיו שבסוף זה התברר כמשהו שנקרא סחרחורת וסטיבולרית, שהוא לא מסוכן ולא בעייתי בשום צורה למעט חוסר הנוחות הקיצוני שהוא גורם. כ-20% מהאוכלוסיה תסבול מהדבר הזה ביום מן הימים ואין ממש מה לעשות כדי להמנע – זה פשוט קורה. מאז כבר היה לי את זה עוד פעמיים, רק שבפעמים האלו זה טופל ועבר הרבה יותר מהר.

הנקודה היא, שבמהלך שלושת השבועות ההם כשישבתי בבית במצב רוח נוראי והייתי בטוחה שיש לי איזה גידול במוח ואני תכף מתה, משהו השתנה אצלי. פתאום נפל לי איזה אסימון. החיים באמת קצרים מדי בשביל לא ליהנות מהם עכשיו, לעשות עכשיו מה שאני רוצה וללבוש עכשיו מה שמתחשק לי.

ומאותו הרגע יצאתי ממחנה ה"איך יש לך אומץ" ועברתי למחנה ה"מי שלא נאה לו שלא יסתכל". אומץ צריך בשביל לעשות באנג'י, או בשביל להמר על כל כספך בבורסה, לא בשביל בגדים.

כשאנחנו בוחרות להתלבש בהתאם למה מישהו ברחוב עלול להגיד או לחשוב עלינו, אנחנו נותנות לו הרבה יותר כוח על החיים שלנו ממה שמגיע לו. ואין לזה באמת גבול, גם אם נצא לים עטופות בבורקה בטח יהיה מישהו שזה לא יראה לו. אנחנו צריכות להפנים שזה לא עניינו של אף אחד מה אנחנו לובשות, פשוט כך. רק אדם אחד צריך להיות מרוצה מהלבוש שלנו – אנחנו עצמנו.

ובסופו של דבר האנשים האלה ששופטים אותנו בגלל שאנחנו לא מתלבשות "ראוי" לטעמם הם חולפים בחיינו. אף אחד מהם לא יבוא ויגיש לך תעודת הוקרה כל פעם שאת הולכת עם בגדים חמים מדי בקיץ, ובערוב ימינו לא ניזכר בחיוך באנשים שברוב טובם לא העירו לנו הערות מגעילות.

לעומת זאת אנחנו כן עלולות למצוא את עצמנו בגיל מבוגר מתחרטות שלא הלכנו לים, שלא לבשנו שמלות קצרות כשהיה לנו חם, שלא לבשנו הדפס לבבות כי פחדנו שזה ילדותי ובאופן כללי שלא עשינו מה שבראש שלנו.

דבר נוסף שהסחרחורת הזו לימדה אותי היא להעריך את הבריאות והתפקוד של הגוף שלי. אני קוראת על נשים ששונאות את הגוף שלהן. שממש מתעבות אותו. וזה נורא בעיני כי אנחנו לא יודעים להעריך את הגוף שלנו וכמה הוא נפלא עד שהוא כושל. בחורה מסתכלת על עצמה במראה ולא רואה שהיא נושמת, שהיא יכולה ללכת, לרוץ, לצחוק, לקפוץ, לשכב, לשבת.שהלב שלה פועם והריאות מכניסות חמצן והקיבה מעכלת ושלפוחית השתן מנקה והכבד מסנן רעלים.

כל מה שהיא רואה זה שחיצונית הגוף שלה לא נראה לה מושלם. אבל היי, שכחנו משהו! לגוף שלנו יש תפקידים הרבה יותר חשובים מלהראות מושלם. אנחנו נותנות כל כך הרבה חשיבות לעניין החיצוני הזה שאנחנו לא שמות לב בכלל שהגוף מתפקד, שאנחנו חיות ובריאות ושלמות!

בזכות התובנה הזו שיניתי את התזונה שלי והתחלתי לעשות פעילות גופנית באופן קבוע, שזה משהו שאני ממליצה עליו לכל אדם ללא קשר למשקל או גיל. אבל שמתי לב שהרבה פעמים השנאה העצמית הנוראה הזו לא מגיעה מנשים במשקלים הגבוהים יותר כמוני, אלא דווקא מנשים במידות ביניים, שבאמת בריאותית הכל בסדר אצלן, אבל כל ההתמקדות היא בכמה קילו האלה, שבתמונה הכללית באמת לא כל כך משנים.

אז פעם הבאה שאתן רואות את עצמכן במראה וחושבות איזו מחשבה לא טובה, נסו לחשוב קודם כמה נפלא זה ללכת.כמה נהדר זה להיות מסוגלת לנשום עמוק.

איזה כיף זה לעבוד עם הידיים (ניסיתן פעם לעשות אפילו פעולות יומיומיות פשוטות כשיד אחת לא מתפקדת…?)

אם אתן אימהות – כמה מדהים שהגוף שלכן הביא לעולם חיים.

ותזכרו, שבסופו של דבר זה מה שחשוב בגוף שלנו. לא כמה צרות המותניים שלנו.

לבלוג המלא של מיי

מייל: leprechaun33@walla.co.il

ועמוד הפייסבוק