בחודשים הראשונים לחייה כמעט ולא יצאתי מהבית כי גרנו בדירה בלי מעלית וכל יציאה הייתה פרויקט של הורדת עגלה, דבר שלא יכולתי לעשות בלי עזרה עם תינוקת צווחת. אז יצאתי מהבית בעיקר כשהייתי חייבת, כלומר, בעיקר לטפל בבעיות רפואיות שלי ושלה. משיחות עם אמהות רבות בחופשת לידה אני מבינה שהמצב הזה לא נדיר, ועבור רבות הקשר בחודש + הראשון מצטמצם למשפחה, מבקרים וצוות רפואי. כלומר, יש לרופאים ואחיות חשיבות עצומה בזמן זה. מעבר לטיפול רפואי, הם אלה שיכולים לאתר דיכאון או קשיים אחרים אצל האמא ולעזור בתקופה הקריטית הזאת. 10% מהנשים סובלות מדיכאון אחרי לידה, כל כך קל לאתר את זה, פשוט לשאול את האמא איך היא מרגישה, ולמרות הקלות, לא היה שום דבר כזה. בחודשים הראשונים של האמהות, כשהייתי כל כך מדוכאת שכל יום נראה כמו גיהנום, אף אחד לא חשב לשאול  אותי איך אני מרגישה, וההתייחסות אלי הורידה כל אפשרות שאשתף מרצוני.

נשים אחרי לידה: האמת שאנחנו

מעדיפים להדחיק

ג'ניפר קמפבל כתבה פוסט חושפני על התחושה האמיתית אחרי הלידה: בעוד שזכתה לאינספור מחמאות על הגזרה, הרגישה מבפנים שבורה, מפורקת, דואבת ואף פיתחה הפרעת משקל 

לטור המלא

רופאת הנשים הייתה עליזה בביקורת, ודיברה על כמה ילדים זה נפלא בהתלהבות כמעט מאנית. כשמלמלתי שזה גם קשה, היא אמרה בעליזות "אבל תמיד שווה את זה!". בכל מקום שהגעתי אליו השאלה הראשונה שנשאלתי הייתה אם אני מניקה, מגובה בשלטים בעד הנקה בחלק מהמקומות.

כשסיפרתי על קשיים בהנקה ועל כך שאני שואבת בכל הזדמנות, אמרו לי כמה זה נפלא וכמה חשוב שאתן לה "חלב אם" (ועל המושג המטופש הזה אדבר בהזדמנות אחרת). אף אחד לא שאל אותי איך אני מסתדרת עם לשאוב ולהאכיל, מתי אני מספיקה לישון ואיך אני מרגישה באופן כללי. לא, היא מקבלת "חלב אם", כל השאר לא מעניין.

לקבל  ציון על אמהות מרופאת המשפחה

את השיא שברה הרופאה שביקשה שאאכיל את הקטנה, העירה לי הערות על איך אני מחזיקה את הבקבוק, נזפה בי על כך שלא הבאתי עוד אוכל, ועשתה לי מבחן על איך אני עושה גרעפס (נכשלתי). היא התעלמה כשסיפרתי לה שכך יועצת ההנקה והאחות שדיברתי איתה בטלפון הנחו אותי, הערות שאם הייתה מקשיבה להן יכלו ללמד אותה שיש כאן אישה שנורא נורא קשה לה, שמנסה לעשות כמיטב יכולתה ומתייעצת עם כל מי שאפשר. אם היא הייתה פותחת את העיניים ומסתכלת עלי היא יכלה לראות אישה חיוורת, על סף דמעות, מבוהלת, שמחזיקה בכל הכוח כדי לא להתפרק. אבל היא לא עשתה את זה, כל מה שמעניין זה התינוק, את רק כלי שמחזיק אותו, משרתת חסרת חשיבות, ולמי אכפת מה עובר עליך. היא המשיכה לבחון ולהלחיץ, ולסיום אמרה שהיא רוצה לראות אותה לביקורת במרפאה אחרת, רחוקה. אמרתי שאני לא נוהגת אתה כרגע, והיא חתמה את הביקור ב"יש לך פריווילגיה שיש לך מרפאה ליד הבית. אני, עם כל הילדים שלי הייתי צריכה לנסוע למרפאה". יופי, כפיים. יצאתי מהפגישה מרגישה אפס מאופס ואמא גרועה אפילו יותר ממה שהרגשתי כשנכנסתי. לא הפסקתי לבכות והדיכאון החריף.

אחרי חודשיים, בביקורת שגרתית, אחות טיפת חלב נתנה לי למלא שאלון שכבר הכרתי מחיפושים שלי באינטרנט. כשהיא ראתה את התוצאה היא אמרה לי שאני מדוכאת, היא חייבת להכניס את זה למחשב ושאלה אם אני רוצה לפגוש עובדת סוציאלית. גיחכתי, אמרתי לה שהתוצאה הייתה הרבה יותר גבוהה לפני חודש ושאלתי איפה הם היו אז. זה הנוהל, היא אמרה, לבדוק אחרי חודשיים. דמיינתי לרגע איך הייתי מרגישה אם מישהו היה עוצר רגע לשאול אותי איך אני מרגישה, אם היו מציעים לי עזרה בימים שכל נשימה הכאיבה לי.

האמא חשובה כקליפת השום בעיני הגורמים הרפואיים

זה בלתי נתפס בעיני, ש-1 מתוך 10 סובלת מדיכאון אחרי לידה, מצב שגורם סבל איום, ואין אליו שום התייחסות. ואם האמא חשובה כקליפת השום בעיני הגורמים הרפואיים, והחשיבות היחידה שלה נובעת מכך שהיא מטפלת בתינוק, אתם באמת לא חושבים שדיכאון של האם יכול להשפיע עליו? הפער העצום בין העיסוק האובססיבי בהנקה לבין ההתעלמות הטוטאלית מהאם בלתי נתפס בעיני. למה לכל הרוחות קובעי המדיניות החליטו שבחודשיים הראשונים אין טעם לבדוק אם יש דיכאון? למה לכל הרוחות אין הנחייה להתייחס לאמא, לדעת איך קוראים לה, לשאול את השאלה הקטנה והכל כך חשובה: "איך את מרגישה"? למה אין סדנא שמלמדת את הרופאים והאחיות לשים לב ליצור החסר חשיבות שנמצא ליד התינוק? אם היה מדובר ברופאה לא נחמדה אחת הייתי אומרת ניחא, קורה, יש גם אנשים כאלה. אבל לא מדובר באדם אחד, אף אחד לא התייחס אלי, אף אחד לא שאל, ומכך אני מסיקה שאין אף הנחיות לאנשי הצוות הרפואי בנושא. ולא שלא אכפת להם מתינוקות, כפי שמלמד העיסוק הבלתי פוסק בהנקה. אכפת להם, אבל הם שכחו שיש שם אדם חשוב שנמצא לצד התינוק, יכול לסבול מאוד, והסבל שלו יכול להשפיע גם על התינוק. אולי מדובר בחלק מהיחס הכולל לבריאות הנפש, אולי זה חלק מתפיסה כללית לפיה ברור שהורות זה משמח ורצון להעלים את כל הקשיים. אני באמת לא יודעת מה זה, אבל משהו כאן צריך להשתנות. אחת מעשר סובלות מדיכאון אחרי לידה, אולי המספרים היו נמוכים יותר אם היו מתייחסים למספרים האלה ומטפלים בכך במקום לטמון את הראש בחול ולחשוב שאם לא נדבר על הנושא הוא לא יהיה קיים.

כשהגעתי לרופאת המשפחה לקבל כדורים נגד דיכאון וכדורי הרגעה למקרי חירום בהם אני מרגישה שאני לא יכולה לשאת את זה, היא הסתכלה עלי בחביבות ובסוף הפגישה אמרה לי בטון נעים "את לא חייבת להיות אמא מושלמת, רק מספיק טובה". לא חשבתי שאני צריכה להיות מושלמת, הסתפקתי בלשרוד, אבל החביבות שלה העלתה דמעות בעיני, והפעם דמעות מהסוג הטוב, והתחושה שלמישהו אכפת ממנו ליווה אותי במשך ימים. אני מקווה שרופאים כמוה ילכו ויתרבו, ותוהה איך החוויה שלי ושל נשים אחרות שסובלות בתקופה הראשונה הייתה משתנה אם היינו נתקלות ביחס חביב ואכפתי כזה ובהכרה בעצם הקיום שלנו ובכך שזה יכול להיות מאוד מאוד קשה.