ילדה שלי, כמה את גדולה. עולה כבר לכתה ב'. מי היה מאמין שאת כל כך גדולה ותיכף נחגוג לך יום הולדת שבע? מתי זה קרה, שגדלת כל כך והתחלת לבלוע ספרים בקריאה ולהכין שיעורים ולהתכונן למבחנים ולהכתבות? הרי רק אתמול הבאנו אותך מבית החולים, קטנה ושברירית, ישנה רוב הזמן (לפחות בהתחלה), בוכה, יונקת ונרדמת שוב. עכשיו אני עסוק בעטיפת המחברות שלך.

השנה תיכנסי שוב למערכת החינוך הציבורית, זו שמככבת בסיוטים של כל הורה, עם הכיתות הצפופות מדי, התקציבים הקטנים מדי, וצוות המורות, שעובדות קשה מדי בתגמול נמוך. השנה תהיי אחת מ-34 תלמידות ותלמידים בכיתה, ותנסי לא להיבלע בהמוני התלמידים. אני אדאג לך מרחוק ואנסה להשגיח עלייך כמה שאפשר, לגונן עלייך עוד קצת לפני שאת יוצאת לעולם הגדול. אנסה לעטוף אותך בכמה שיותר שכבות הגנה, כדי שלא תיפגעי. בסתר אדאג שיפגעו בך, שירביצו לך, שיעליבו אותך, שלא ישימו אלייך לב. הרי את הגורה הקטנה שלי, זו שרק אתמול הייתה עטופה בבדים של חדר הלידה ב'בילינסון', זו שהחזקתי בזהירות, קטנה כמו חבילה.

קראו גם: תחנות

למרות החששות שלי, ממה שיקרה לך במערכת הציבורית, נראה שבינתיים את מסתדרת יפה מאוד. סיימת את כתה א' בהצלחה רבה, זכית בתעודת הצטיינות על התנדבות ויוזמות חברתיות בבית הספר, ונראה שאת מנהלת את בית הספר. באסיפת ההורים לקראת הכניסה לכתה א', התבקשתי לתאר אותך במשפט אחד. אמרתי למורה: "הבת שלי זו דר, תני לה שבועיים והיא תנהל את בית הספר". ובאמת, את יודעת בדיוק איזו מורה חולה, מי ילדה, מי רבה עם מי, מי חברה של מי, איזו ילדה בחו"ל, איזה ילד שבר יד, איזה סתם חולה בשפעת ומי החליף את השומר הקבוע הבוקר בשער. כשההורים רוצים לדעת מה למדו בשיעור בשעה הרביעית לפני יומיים והאם היו שיעורים הם שולחים לי הודעות. "המורה למדעים היתה חולה אז היינו בחדר מדעים עם הסייעת וראינו סרטונים של בריינפופ, אז לא היו שיעורים באותו יום", את מודיעה לי. לפעמים אנו עוברים ברחוב ואת מנופפת בשלום לאיזו ילדה שאני לא מכיר. "מי זאת?", אני שואל. "אבא, זאת ילדה שאני מכירה מכתה ו', שיחקנו באיזו הפסקה ביחד", את עונה לי.

אני מזכיר לעצמי, שאמא שלך ואני גדלנו באותה מערכת חינוך ציבורית, עם הקיצוצים והכיתות הצפופות, ויצאנו בסדר, פחות או יותר. כל אחד זוכר מורה אחת או מורה אחד לפחות שהשפיע עליו, שהיה מודל לחיקוי, אדם בעל רגישות וכשרון לחנך ילדים. כל אחד זוכר גם לפחות מורה אחת או מורה אחד גרועים, שחבל שבחרו במקצוע הזה ורק גרמו נזק לילדים. בסתר, כל הורה מתפלל, שהמורים של ילדיו יהיו אלה מהסוג הראשון.

ילד חייב להתמודד עם העולם ואי אפשר כל החיים לעטוף אותו בצמר גפן. כמו עם האופניים, כשלמדת לרכוב ורצתי אחרייך. בתחילה כל הזמן חששתי שאת תיפלי ותפצעי. בשלב מסוים שמתי לב שאת רוכבת הרבה יותר טוב כשאני לא מחזיק לך בכתף ונותן לך להסתדר לבד. נכון, מדי פעם נפלת, נשרטת בברך או במרפק ובכית, ואני חיבקתי אותך ואמרתי לך: "זה חלק מהלימוד, נופלים ונפצעים, אין מה לעשות", ואחרי כמה דקות המשכת לרכוב כאילו לא קרה דבר.

ברור לי שאת תתמודדי עם השיעורים, עם התלמידים ועם המורים בהצלחה. ברור לי שתצאי בסדר מהמערכת הזו, בעיקר כי יש לך חוזק נפשי רב, רצון ללמוד ולהצליח, חריצות ומוטיבציה. ברור לי שתצליחי, כי למרות הביקורת, יש לך צוות מורות נהדר, שעובדות קשה מאוד, ולא זוכות תמיד להערכה ולתגמול הולמים.

אני מקווה שגם בשנה הבאה ידע בית הספר להעריך את יכולתייך הגבוהות, שידעו להשתמש בכישורים החברתיים שלך, שידע לקדם אותך ולתת לך בטחון בעצמך וביכולות שלך, בכושר הביטוי המופלא שלך. אני מקווה שמערכת החינוך תדע ללמד אותך מהו שוויון מגדרי ולא תסליל אותך רק למקצועות נשיים מסורתיים. אם לא, אני מקווה שתשתמשי בידע שקיבלת ממני בבית, ותגידי "לא מסכימה! אני בת וגם אני יכולה לשחק כדורגל או ללמוד פיזיקה כמו הבנים!", כמו שאמרתי לי בשנה שעברה, כשביקשת נעלי כדורגל וכדור כדי לשחק עם הבנים בהפסקות. לעולם אל תתני לאיש להקטין אותך, לזלזל בך או לפגוע בך כי את אשה. השתמשי בחוזק שלך כדי לא לשתוק.

קראו גם: מכתב לדר לכבוד יום האשה הבינלאומי

את גדלה בלי אמא, ואני יודע שקשה לך. אני יודע שלמרות שאת נראית כרגיל ומתנהגת כרגיל, תמיד בפנים משהו יזכיר לך שאין לך אמא, שאיבדת אותה בגיל כל כך צעיר. למרות זאת, את לא נותנת לזה להפריע לך, אולי זה אפילו מדרבן אותך להוכיח שאת טובה יותר מכולם, מצליחה למרות הכל. הסברתי לך שהמצב שלך מיוחד, שילדים לא יודעים איך להתמודד עם זה, ולפעמים מציקים לך בגלל זה. גם לזה את התרגלת כבר.

לסיכום, ילדה גדולה שלי, אני בטוח שגם בשנה הזו תוכיחי לעולם שאת שווה הרבה ותנהיגי חברתית. אני בטוח שתסתדרי עם המערכת הגדולה שאליה הוטלת, עם השיעורים והכיתות והמורים והתלמידים וההסעות והספרים והמחברות והחוצצים והעטיפות השונות. בשנה שעברה חששתי מהמעבר שלך מהגן לבית הספר, מהכיתה החמימה של הגן אל המקום הענק הזה שנקרא "בית ספר". חששתי איך תמצאי לבד את הכתה, איך תדעי לאיזה שיעור להכנס ומתי, איך תדעי מה להכניס לתיק ומה להשאיר בתא שלך בבית הספר. למרות החששות שלי, את הסתדרת נהדר לבד.

אז שתהיה לך שנה חדשה ונהדרת בבית הספר. זו התמודדות לא קלה, אבל את עומדת בה בינתיים בהצלחה רבה. גם אם לא, תזכרי שבית הספר הוא לא הכל בחיים, ושזו תקופה שצריכים לעבור, וצריך לעבור אותה הכי קל שאפשר, בדרך לחיים האמיתיים.

לבלוג  'אב במשרה מלאה'