הרבה לפני שניגשתי לטיפול אצל סרוגייט נאלצתי להדוף האשמות שטיפול מיני לא שונה מהליכה לזונה וכולל בהכרח כפיית מגע. למעשה דיון סוער שניהלתי עם מישהי על כך בפורום, גרם לי לדחות את הטיפול בשלוש שנים. אותה אחת, החליקה ממערכת יחסים למערכת יחסים, נישאה, התגרשה, נישאה שוב והקימה משפחה עם שלושה ילדים. כעסתי על שבן אדם שכל הדברים הללו ברורים לו מאליו, כמו היו אוויר לנשימה, שופט אותי. והרי סקס ללא הסכמה מתקיים גם במערכת ממוסדת כמו נישואין, אז מה ההיגיון לקדש אחת ולהחרים את השנייה, שהיא טיפולית?

עוד מעט בת 40, עדיין בתולה

וידוי יוצא דופן: איך מגיעים למצב של בתולין בגיל 40? 

לטור המלא

ומצד שני, טורים כמו אלה מעבירים בי צמרמורות. והסרוגייט שהייתה גלויית לב איתי, כמעט מדיי, סיפרה לי על מצבים קשים, בהם עומדים דווקא גברים שמשמשים כסרוגייט, שנאלצים להיעזר בכדורים כדי להסתיר את חוסר משיכתם למטופלת שלוקה למשל בהיגיינה אישית (אגב, חדרי הטיפול היו מצוידים במקלחת צמודה, ואני והסרוגייט הקפדנו תמיד להתקלח לפני הטיפול). כל פגישה הוסכם מראש ובפרוטרוט מה עושים, עם זכות וטו לשני הצדדים. כך או כך, ההתקדמות שהושגה הייתה מועטה. לא הגענו לקיים יחסים ואף לא קרוב לכך, וזה היה בגללי.

אני מרגישה מוזר כשאני באה לנסות להסביר שהרגשות בטיפול היו אמתיים. שאהבנו גם אם לא התאהבנו. למרות העלות האסטרונומית של הטיפול, עשרות אלפי שקלים, לשכב לידה בלי חזייה היה עבורי הדבר היקר ביותר. ההתחלה הייתה קשה, וגם בפגישה החמש עשרה בקושי הבשילו הדברים לידי נשיקה, וגם בסוף הטיפול לא למדתי לאהוב נשיקות. אבל בכל זאת הסרוגייט לימדה אותי לרגע לאהוב מגע, שיש אינטימיות שהיא נעימה. למישהי שלא חוותה זאת מעולם זה לא מובן מאליו שמישהו יגע או ירצה בכלל לגעת. לפני הטיפול עירום ומגע התקבע עבורי כעניין לא נעים כי הוא הזדמן לי רק בבדיקות רופא מביכות, או בבגד ים בבריכה כשצחקו עליי שהייתי שמנה. בזמן שאני הייתי קפואה ומרוחקת, הסרוגייט נמשכה אליי מהרגע הראשון ואני אסירת תודה על זה עד היום, כשאיני יודעת אם עוד יפנק אותי הגורל, או שאלה יהיו רגעי האינטימיות היחידים שאנצור כל חיי.

אני נגד זנות אבל מצד שני, אני מבינה אנשים שהולכים ללמוד אמנות הפיתוי ולעולם לא אוכל לשפוט אותם. כי למעשה זהו טיפול קוגניטיבי לביישנות פתולוגית ואין אחר. בהתחשב בעלויות האסטרונומיות והבלתי אפשריות ששילמתי, בלי להגיע לארץ המובטחת, זאת אופציה שלא יכולה להתעלם, אם היה כזה ללסביות הייתי מנסה. מצד שני, לא הייתי מפעלה מניפולציות ואחיזות עיניים, רוצה להיאהב באמת ולא באמצעות שקרים. אונס אינו מזור לנשמה. להפך.

הסרוגייט שלי העניקה לי מתנה לנצח. כמה לא מובן מאליו להיות נאהבת, ומישהי תרצה שנהיה ערומות. שנה אחרי שהטיפול נגמר הצלחתי לקבל את הדוחות שמילאה עליי וכמה אהבה אותי. כדי שאאמין שזה באמת קרה לי. עם הזמן דועכת בי בחזרה האמונה שזה יכול לקרות.

את הטור הזה אני כותבת ספק בתקווה לגייס בחזרה חלק מהכסף, ספק להגיע אולי למישהו\מישהי שאכפת לו. אם אכפת לכם, שתפו את הטור הזה.

ואם אכפת לכם במיוחד, כתבו לי

שלכם,

בתולת הברזל