"הבנתי שזאת בעצם לא חתונה אמתית?" שאלה אותי אחת האורחות של אבי בקבלת הפנים. ניסיתי להסתיר היטב את מבטי הנעלב תחת שליכטת האיפור וחייכתי מיד. "למה לא? כי אנחנו לא הולכים במסלול הרבנות-חופה-קידושין כמו כולם?" שאלתי בממזרות.

 

עוד באון לייף:

 

זו היתה השאלה שהכי חששתי ממנה כשהבנתי שהחתונה שלנו תהיה במסלול עוקף-רבנות; איך הסביבה שלנו תכיר בנו כזוג ישראלי מאוהב עד כלות שמחליט להקים משפחה, אם אנחנו בוחרים לקיים טקס לא יהודי, לא כשר, לא כזה הקרוי חופה? טקס בו האיש שעומד להיות בעלי לא יענוד לי טבעת מול מאות עיניים לוטשות. טקס בו השורש נ.ש.א לא יוזכר בו ולו פעם אחת. איך אנחנו עושים את זה כך שארגיש בנוח בשמלה לבנה שכמעט כמו כולן, חלמתי ללבוש בלילה המיוחד בחיי, ולא רק בזכות זה שהתעקשתי לוותר על חזייה והלכתי על סניקרס לבנות?

 

במהלך הטקס הגנבתי פה ושם מבטים לאורחים שלנו. רציתי לוודא שאנחנו לא נראים אידיוטיים. בהחלט לא הרגשנו כאלה. הרגשנו מאוהבים ואהובים ונרגשים מאד מהמעמד.

 

 

המחתן שלנו, עידו, בחר לפתוח את הטקס בקידוש על היין, בכל זאת, שהחיינו ו(הת)קיימנו וכל הדבר הזה. משם והלאה, כל מלה נבחרה בקפידה והושקעה מחשבה עמוקה כיצד זו לא תקבל נופך דתי, הן יהודי או רחמנא ליצלן נוצרי. למשל, המלה "נדרים", שמשמעותה הלכה למעשה אותן מלים שמקודשות לבעלי ולי שהחלפנו זה עם זו לעיני מאות אורחים, הופיעה בדראפט הראשון של הטקס אולם לא שרדה ולא הגיעה לדראפט הסופי. יותר מכל, אלוהי הנפש הפנימית שלנו יודעים עד כמה קשה היה לנו לטפל בסוגיית החלפת הטבעות, שחלילה לא יתפרש שמשהו פה קורה כדת משה וישראל.

 

קריאות התלהבות נרשמו בין האורחים כשעידו הודיע שבטקס הזה הכלה תענוד לחתן את הטבעת. אני רק יכולה לשער שאורחינו הניחו שמדובר באקט פמיניסטי משהו, והם גם צודקים לכאורה, אבל באותו הרגע המטרה היתה ברורה: ביי הוק אנד ביי קרוק, המוסד הרבני העליון של מדינת ישראל לא יכיר בנו כזוג נשוי. אך אליה וקוץ ממש גדול בה, יחד אתם, אף גוף מוסדי לא יכיר בנו ככאלה. לעד ניוותר "ידועים בציבור". האם זו הקרבה?

 

"זה באמת לא מפריע לך שתישארי רווקה בתעודת הזהות?" אימא שלי שאלה אותי כמה ימים לפני החתונה. "נהפוך הוא, אימא", השבתי וצחקתי, "מי שנשארת רווקה אף פעם לא הופכת לגרושה בתעודת הזהות".

 

אמי אשה מסורתית. הקונספט עוקף-רבנות הזה היה לה לא פשוט וגרר אתו הרבה תחושות כבדות, ועיני מתמלאות דמעות כשאני כותבת את השורות האלו. אמי גילתה תעצומות נפש אדירות ואוהבות ואמיצות ולבסוף קיבלה את דרכי. זה לא מובן מאליו.

 

האיום הזה ש"אני דרך הרבנות לא אעבור" תמיד היה שם, אבל אני חושבת שהוא לא נלקח ברצינות על ידי הסביבה. אבל ביום שאחרי, את המשפט "הלוואי שהיה לנו את האומץ לעשות את זה כמוכם", שמענו מאינספור זוגות חברים שוויתרו מראש על כל הקונספט המרדני הזה.

 

חודשים לפני החתונה דמיינתי אינסוף פעמים איזה נאום חופר וחוצב להבות אני הולכת ללהג בטקס שיסביר להם ולכולם למה בדיוק. זה לא קרה. את כל הלהט והתשוקה לקיים את הטקס הזה כראות עינינו, בעלי ואני ניתבנו למקום של אהבה - וזה היה הדבר הנכון ביותר.

 

אבל עכשיו הגליון הלבן מחכה שאשפוך לתוכו את חמתי, והוא בהחלט עומד לקבל אחת. מוסד הרבנות מפחיד אותי כאשה. לא רוצה, לא מתאים לי. לא התאימה לי הדרכת כלה, לא התאים לי לחשוף את עצמי במקווה מול אשה זרה, לא התאים לי שבעלי "יקנה" אותי בפרוטה או במליון (אם כי יש שיאמרו שהכתובה נועדה להגן על זכויות האשה), לא התאים לי שיפשפשו לי במועדי הווסת, לא מתאימה לי השליטה הפוטנציאלית של מוסד דתי על חיי; רווקה, נשואה, גרושה, אלמנה, עגונה. לא מתאים. אה, ואיזה קטע, אני גם אתאיסטית.

 

אז למה בעצם השקענו כל-כך הרבה אנרגיה לעקוף את הרבנות ולהיוותר שומרי חוק במקביל, תוך ויתור על ההכרה בנו כנשואים? יאללה, הייתם עושים חופה יהודית כדת משה וישראל ומה כבר יקרה? אז זהו, שלא. מעבר להתנגדותו החריפה של בעלי להיות מחותן על ידי רב, כל העסק עוקף-הרבנות הזה מורכב הרבה יותר ממה שנדמה ואילץ אותנו לעבור ליווי משפטי במקום זה הרבני. במקום להסתפק במימוש אהבתנו כמו שהיא.

 

רק בחודש שעבר במהדורת חדשות השבת של ערוץ 2 שודרה כתבה על חתונות לא חוקיות; כאלו בהן זוגות מקיימים חופה כשרה, עם החלפת טבעות אנד אול דאט ג'ואיש שטיק, אבל לא טורחים לפתוח תיק ברבנות ובחלק מהמקרים אף לא נישאים אזרחית בחו"ל כדי לא להיות מוכרים על ידי המדינה כנשואים. כל זאת, כדי שבבוא היום לא יאלצו להסתבך עם הרבנות במקרה של פרידה. לא לחינם מדובר בעיניי בעבירה פלילית שדינה עד שנתיים מאסר; במקור, ייתכן שהכוונה למנוע מעשה שהשלכותיו הן ממזרות אולם אף אחד לא עוצר לשאול מה עלולות להיות ההשלכות על חייה של הכלה.

 

 

צ'כוב אולי לא אמר את זה, אבל הנה משהו שגם רב דתי וגם עורך דין אזרחי ישמחו לרמוז לכם: טבעת שנענדה על אצבעה של אשה במערכה הראשונה חייבת לחנוק אותה במערכה השלישית. נדמיין מצב קיצון בו גבר, נניח גבר מרושע מאד, נישא בטקס חופה כשרה, כדת משה וישראל מאחורי גבו של מוסד הרבנות. כשהעניינים מסתבכים הוא יוכל בנבזיות יוצאת דופן "להלשין" לרבנות, ואז מה, גט לחומרא? הצחקתם אותו. 'שהבת זונה תירקב עגונה', הוא יכול להמהם לעצמו בסיפוק ולמעשה להמשיך בחייו ואף לשאת לו אשה חדשה. גם הכתובה ההיא שנועדה להגן על זכויות האשה לכאורה לא תעזור לה עכשיו. וכן, ישנם תקדימים.

 

למען הסר ספק, לא היה רגע אחד בו העליתי על דעתי שבעלי האהוב ינהג בי בנבזיות אם חס וחלילה יבוא גורם זה או אחר שאינו המוות ויפריד בינינו. אבל כן, בתפישת העולם הקטנה שלי, זה לא שהמוסד הרבני מת עלי כאשה, כשם שהוא לא מת על גויים, יהודים בספק והומוסקסואלים. איפה שהמוסד הרבני עלול להכשיל אותי, עלי כאשה חילונית להגן על עצמי אזרחית ומשפטית. לא מהגבר שלי. מהגברים ההם.

 

בעלי הציע לי שכשסוף סוף נממש את ירח הדבש שלנו, נמסד את העניינים ונינשא בחו"ל. מצחיק. אמרתי לו כל כך הרבה כן וכן וכן בדרך למיסוד יחסינו כתא משפחתי, אבל דווקא כאן השבתי "לא" נחרץ. את הבחירה שלנו כבר עשינו, ולנו יש בית דין לענייני משפחה, מוסד אזרחי לחלוטין, שאם חס וחלילה יהיה צריך, יקבע על גורלנו המעוגן בהסכם משפטי.

 

אם נחזור רגע לאותו נאום חופר וחוצב-להבות שפנטזתי עליו אבל בסוף לא חלקתי באמת עם אף אחד עד כה, הנה עוד אנקדוטה קטנה: הקונספט הרבני-אורתודוכסי לא רק שלא מאפשר ליהודים להינשא אזרחית במדינת ישראל ולהיות מוכרים כנשואים, אלא גם ובעיקר להומוסקסואלים, לסביות, יהודים שיהדותם בספק וגויים. כל אלה נדבך נוסף שגרם לי להדיר את רגליי ממוסד הרבנות במרדנות.

 

אבל אני חייבת להודות שזה קצת מצחיק אותי, שאותם פסולי החיתון למיניהם יכולים לערוך טקס יהודי וכשר, כזה שיגרום לסובבים אותם להכיר בהם כזוג נשוי הרבה יותר משמתאפשר לסובבינו להכיר בי ובבעלי ככאלה. בבואה של פרידה חס וחלילה אלו יוכלו לסיים את יחסיהם באופן אזרחי ולשחרר את אחיזתן של טבעות הנישואין. ואני? כאשה, יהודיה, ישראלית, אתאיסטית, ליברלית ופמיניסטית שבחרה לחיות עם גבר יהודי, מסתובבת כעת עם פחד איום אחד בלבד, בחסות המדינה שלא יודעת איך להיפרד מהדת: אולי כל זה בעצם לא אמיתי.