כדי לראות את הבן שלי אני צריכה לטוס מישראל לבנגקוק שבתאילנד עשר שעות, משם לטוס שעה וחצי לפנום פן בירת קמבודיה, ומשם להמשיך לעיר בה הוא חי בדרום קמבודיה עוד שלוש וחצי שעות נסיעה בכביש שלא הייתי מגדירה כאוטוסטראדה. סך הכול 15 שעות, בלי לכלול את ההתייצבות בשדה התעופה שלוש שעות לפני הטיסה, ביטחון, מעברי גבול, החתמת דרכונים ואיסוף כבודה.

 

אני לא לבד

יש לי כמה חברות שהילדים שלהם לא חיים בארץ כרגע. לא, הם לא עזבו. הם לא ירדו. הם לקחו פסק זמן. ארוך.. לפעמים ארוך מאד.  חלקם הרפתקנים שמטיילים וכובשים את הכדור ברגליהם. אני מקנאה בהם על האומץ ועל הבחירה. אני בגיל שלהם (ובעצם כל הדור שלי) הייתי עסוקה בלהתפרנס, להקים משפחה וללדת ילדים.

 

יש לי חברה שקוראת לבן שלה 'ילד נודד', על משקל היהודי הנודד, כי "הטיול" שלו נמשך כבר שבע שנים: הוא התחיל באוסטרליה, המשיך בהודו וכרגע הוא דווקא בספרד. יש לי עוד חברה, שהבן שלה לומד בחו"ל אבל כבר קנה שם דירה. (מה זה אומר על התכניות שלו לעתיד?). הבת של בן דודי נסעה לפני שנתיים למכור בעגלות, עשתה כסף וחזרה לארץ,  אבל אז נזכרה שהיא לא עשתה מספיק כסף וחזרה לעגלות ואז נסעה לטייל עם הכסף שהרוויחה וחזרה שוב לארץ. אז היא נזכרה שיש עוד כמה עגלות שהיא החמיצה, ומאז היא מתגלגלת בין עגלות שמוכרות לאמריקאים פתאים קרמים של ים המלח - קרמים שמבטיחים להם נעורי נצח וחיים טובים היישר מים המוות.

בדור שלי לא קפצו לארץ כדי לנשום קצת אוויר של ארץ הקודש, לנגב חומוס ולהמשיך לטייל בעולם הגדול

 

בדור שלי הייתה יציבות. מי שנסע - תכנן זאת חודשים מראש והכין את עצמו נפשית לאירוע הגדול. היום זה לא ככה. הבת שלי מצאה בסוכות טיסה של הרגע האחרון והתעופפה לברצלונה עם בן זוגה מהיום למחר. החבר'ה האלה משתמשים בכדור הארץ כאילו הוא מגרש משחקים -  קופצים מנקודה לנקודה והופכים את מה שהיה בעיניי פעם עצום ובלתי מושג, לקיים, ממשי וקל כל כך להשגה.

עוד לא סיימנו.

הבן של השכנה שלי מוכר תמונות באנגליה ועושה בוכטות מרשימות (זה לא להאמין כמה אנגלים טיפשים. יש שמוכנים לשלם עשרות פאונדים על תמונות שצוירו על ידי אמנים סינים ונקנו בדולר וחצי ליחידה!). בת דודתי חיה בתאילנד עם בן זוגה התאילנדי ועסוקה בימים אלה בבניית צימרים על שטח אדמה אותו רכשה בצפון תאילנד. מה יהיו הילדים שלה? תאילנדים? ישראלים? הם יהיו יהודים, זה בטוח, אבל איזו שפה הם ידברו? ובאיזו שפה הם יחלמו??

 

לאחת מחברותיי הטובות ביותר יש בן שגר בקוסטה ריקה כבר כמה שנים, ונולדו לו שם כבר שלושה ילדים. את הנכדים שלה היא רואה פעם בחצי שנה. פעם הם באים ופעם היא נוסעת. הם דוברי ספרדית ועברית אבל אשתו היא ישראלית (טיילת בעצמה, הם נפגשו שם במקרה) ואין שום היסוס לגבי זהותם, חינוכם, דתם ושפת אימם של הילדים.

הבן שלי חי בקמבודיה עם סאסא

(זה שמה של הקמבודית המתוקה שלו. לא. לא משלנו. איך משלנו? בודהיסטית כשרה..) ובונה לו עתיד כלכלי, או לפחות מנסה.

 

לפני חצי שנה ביקרתי אותו בפעם הראשונה (זה היה אחרי שהבנתי שהוא לא יחזור כל כך מהר).  הוא גר בבית שכור עם גינה גדולה וניסה להתפרנס מתיירות. כשהגעתי אליו היה חשוב לו מאד להראות לי את הפוטנציאל הכלכלי הגדול שהוא מזהה. 

 

קמבודיה, שנחשבה עבורי עד אותו טיול כמדינה של פליטים עניים, התגלתה כמדינה מקסימה ונעימה שיכולה להציע לתייר המזדמן את כל מה שמציעה שכנתה תאילנד, שהיא אחת המדינות המתויירות ביותר בעולם. חופים משגעים, לגונות יפהפיות הנושקות למים כחולים וגם ארכיאולוגיה מרתקת.

 

 בקמבודיה נמצאים  מקדשי אנגקור שהוכרזו ע"י אונסק"ו כאתר מורשת עולמית. אלה מקדשים שנמצאים בעיר סיאם ריפ והתגלו בג'ונגל לאחר אלפי שנים. זהו אחד המקומות הכי מדהימים שביקרתי בהם. יש בקמבודיה גם כפרי דייגים צבעוניים, שווקים מפתיעים, אוכל מצוין וטבע אמיתי לא מגודר בשמורות - המכיל קופים, נחשים, פרפרים וציפורים שיש להם המון שטח גידול טבעי, כי כרישי הנדל"ן עוד לא כיסו את הכול בבטון.

 

אבל יותר מכל הרגשתי שקמבודיה מציעה לבן שלי אפשרות אמיתית להתבגר בדרכו ובקצב שלו בלי העין הפקוחה של 'האח הגדול' (אני...) ושקט של בחירה ועצמאות גדולה ומשחררת. 

 

לא ניסיתי לשכנע אותו לחזור, ראיתי שטוב לו. מה אמהות רוצות יותר מכל? שהילדים שלהם יהיו בריאים ומאושרים. ראיתי את הפוטנציאל הכלכלי שהוא דיבר עליו, תמכתי ונתתי לו לפרוח, "שחררתי" כמו שאומרים הפסיכולוגים.

ממשיכים לדבר בסקייפ

חזרתי הביתה לישראל, והמשכתי לשוחח איתו יום יום בסקייפ (מה היינו עושים בלי התוכנה המדהימה הזאת  שמאפשרת לך לדבר ולראות את הרחוקים ממך כאילו הם כאן, קרוב, בפתח תקווה?). במשך כמה חודשים ראיתי דרך מצלמת הלפטופ את המגרש שהוא קנה שם בקמבודיה הרחוקה, את התכניות לבנייה, את החממה החדשה ולול התרנגולות, את הכלב והקופה שאימצו ואת החנות שפתחו. 

 

באפריל האחרון, כשהילדים של החברות שלי עצרו לרגע את מסעם ובאו לבקר בארץ, נסעתי אני לקמבודיה עם הוריי ובתי לחגוג ליל סדר... סוג של איחוד משפחות. בתי רק חזרה חודש וחצי קודם לכן מטיול של חמישה חודשים בדרום אמריקה. אמרתי לכם? הכדור הזה הוא עבור הדור הצעיר, לונה פארק ענק שכולו ריגושים והרפתקאות. גם בטיול הזה שלה מצאתי את עצמי "קופצת" לפרו ומטפסת איתה את כל הדרך עד לפסגת המאצ'ו פיצ'ו..

 

אבל נחזור לקמבודיה, אפריל 2010. מסביב לשולחן הסדר העמוס כל טוב שהוטס מישראל היו מצות, חרוסת, חזרת, עוגיות קוקוס ושקדים, כיפות והגדות,  והיו ישראלים צעירים נוספים שגרים בעיר הזאת בדרום קמבודיה וחברותיהם המלוכסנות. הלפ טופ היה גם הוא על השולחן וכשאנחנו שרנו את 'מה נשתנה' בשמונה בערב בקמבודיה - שר איתנו גם בעלי בבית בישראל (בארבע אחר הצהריים), וכשגמרנו את הסדר שלנו, הוא התקלח, התלבש יפה ויצא לעשות סדר עם משפחתו כאן בארץ.

 

מדהים. כל כך רחוק וכל כך קרוב. 

 

חזרתי לארץ אחרי פסח לעוד סבב של שיחות יומיות דרך הסקייפ ובראש השנה (איזה מזל שיש לנו כל כך הרבה חגים) הגיע הבן שלי עם בת זוגו הקמבודית לארץ. הם כבר נסעו חזרה 'הביתה' לקמבודיה, לפני שבוע.

הסקייפ שוב פתוח כל בוקר

אני מתעוררת, מציצה בשעון, מחשבת ארבע שעות קדימה והולכת לבדוק אם הוא מחובר.

אני משערת שבשנים הקרובות כך ייראו חיי, ובלי לשים לב אני הופכת בגיל חמישים לאותה מוצ'ילרית שלא הספקתי להיות, נוסעת אחרי ילדיי ברחבי הגלובוס, ושמחה מאד שהנה מתחילה לה שנת הלימודים באוניברסיטה - ולפחות בשנה הקרובה בתי תהיה כאן, קרוב אליי, על ספסל הלימודים.

בהצלחה לכל הסטודנטים החדשים (והותיקים גם) וחיבוק גדול של שותפות גורל לכל האימהות לילדים הנודדים.